מערכת הבחירות לכנסת ה-26 מתנהלת לא רק בשלטים, בכנסים ובאולפנים, אלא גם בפיד של הישראלים. טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק ופלטפורמות נוספות הפכו לזירות שבהן הפוליטיקאים מנסים להגיע לבוחרים, ובמיוחד לצעירים שגדלו בעולם של תוכן מותאם אישית.

הנתונים ממחישים עד כמה הזירה הזאת נעשתה משמעותית. בניתוח שפורסם ב-N12 בשיתוף חברת "סקופר" נבחנו 368 סרטוני טיקטוק משמונה חשבונות פוליטיים, לצד קרוב ל-10,000 תגובות. מהניתוח עלה שבנימין נתניהו ריכז כ-73% מכלל המעורבות שנרשמה בשמונת החשבונות בתקופה שנבדקה – כ-1.7 מיליון לייקים, תגובות ושיתופים. אחריו דורגו איתמר בן גביר עם כ-183 אלף אינטראקציות, גדי איזנקוט עם כ-157 אלף, ונפתלי בנט עם כ-154 אלף.

המפלגות מנסות להגיע לצעירים ולצעירות בדרכים שונות מחוץ לפיד עצמו. למשל, נפתלי בנט מגיע גם לפודקאסטים הפופולריים בקרב צעירים; גדי איזנקוט מקיים מפגשים עם סטודנטים ומשפיעני רשת; ו"הדמוקרטים" נשענים בין היתר על תשתית של צעירים, קמפוסים ופעילי שטח.

רשתות או לא להיות

בבחירות הקרובות, כ-640 אלף צעירים בני 18–22 צפויים להצביע לראשונה. לפי מחקר של "המכון הישראלי לדמוקרטיה", 58% מהצעירים שהשתתפו בסקר ציינו את הרשתות החברתיות כמקור המידע המרכזי שלהם, לרבות בנושאים פוליטיים.

השאלה היא אם היכולת לתפוס את תשומת הלב של אותם צעירים וצעירות ברשת תצליח להשפיע גם על בחירתם בקלפי. פרופ' נטע קליגלר-וילנצ'יק, פרופסור חבר במחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית ומומחית לביטוי פוליטי בעידן הדיגיטלי, מבקשת להיזהר מהניסיון לתת לשאלה הזאת תשובה מספרית פשוטה. לדבריה, קשה לבודד את ההשפעה של הרשתות מגורמים אחרים שמעצבים את עמדותיהם של צעירים – החל מהמשפחה והחברים ועד לשיחות בבית הספר ולסביבה החברתית.

"גם אצל צעירים וגם אצל מבוגרים, עמדות מעוצבות באמצעות מגוון גורמים. לבודד את ההשפעה של גורם מסוים זה משהו שקשה מאוד לעשות", מסבירה פרופ' קליגלר-וילנצ'יק. לכן, היא אינה יכולה לקבוע עד כמה טיקטוק ואינסטגרם משנות את הבחירה הפוליטית של צעירים. עם זאת, יש לה מסקנה ברורה: "אין ספק שהם ממלאים תפקיד מרכזי בעיצוב התפיסות של צעירים כיום".

כל אחד והפיד שלו

כדי להבין את עוצמת השינוי, צריך להבין איפה צעירים פוגשים היום מידע. רבים מהם אינם צופים בחדשות בטלוויזיה, אינם קוראים עיתונים מודפסים וגם לא בהכרח נכנסים לאתרי החדשות דרך האפליקציות שלהם. במקום זאת, הרשתות החברתיות הן המרחב המרכזי שבו הם נחשפים לחדשות, לאירועים ולדיונים ציבוריים.

פרופ' קליגר-וילנצ'יק מדגישה שרוב התוכן שצעירים צורכים ברשתות אינו פוליטי. אלא שכאשר השיח הציבורי נעשה פוליטי במיוחד, גם כמות התוכן הפוליטי שמסתובב ברשת גדלה, וחלק ממנו מגיע אליהם כחלק מהגלילה.

מידת החשיפה משתנה בהתאם להרגלי השימוש של כל אחד. צעירות וצעירים שעוקבים אחרי פוליטיקאים, כלי תקשורת או עמודים שעוסקים באקטואליה יראו ככל הנראה יותר תוכן פוליטי. גם ההתנהגות משפיעה: אם הם צופים בסרטונים פוליטיים עד הסוף, מתעכבים עליהם או מגיבים להם, האלגוריתם עשוי לזהות את העניין ולהציע להם תכנים דומים.

"טיקטוק ואינסטגרם הן לא מקשה אחת. זה לא כמו לשאול על צפייה בערוץ 12 או בערוץ 14", אומרת פרופ' קליגר-וילנצ'יק. "לכל צעיר יש את פיד הטיקטוק או האינסטגרם שלו. שני צעירים, אפילו כאלה שגרים באותו בית או שהם שכנים, יכולים לקבל פיד שונה לגמרי".

המשפיענים מבינים

אחד הגורמים שעשויים להשפיע על הדרך שבה צעירים מבינים את המציאות הפוליטית הוא משפיעני הרשת. לא כולם מגדירים את עצמם כפעילים פוליטיים – חלקם עוסקים בתחומים אחרים ומשלבים מדי פעם התייחסויות לאקטואליה.

לדברי פרופ' קליגר-וילנצ'יק, הכוח הפוטנציאלי של המשפיענים טמון בדרך שבה הם מציגים מידע. בניגוד לפוליטיקאים, הם עשויים להעביר מסרים בסגנון אישי ואותנטי יותר, ובכך לחבר בין נושאים "כבדים" לבין חיי היומיום של הצעירים.

עמיתתה, דזירה שמוק מאוניברסיטת וינה, והחוקרת דריאן הרף ערכו מחקר בקרב צעירים בגרמניה. לפי הממצאים, ישנו קשר בין מעקב אחר משפיענים שמפרסמים תוכן פוליטי לבין השתתפות פוליטית. עם זאת, הקשר הזה לא הוכיח שהמעקב אחריהם מוביל לאורך זמן לעלייה בהשתתפות בפועל.

כאן נכנס לתמונה גם ההבדל בין שכנוע לבין חיזוק של עמדה קיימת. כשלאדם יש דעה פוליטית מגובשת, קשה יחסית לשנות אותה. לעומת זאת, כשמדובר בנושא שהוא עדיין אינו בטוח לגביו, קל יותר להשפיע על האופן שבו הוא מבין אותו. ובקרב צעירים בישראל, אומרת פרופ' קליגר-וילנצ'יק, אי-הוודאות הזאת בולטת במיוחד.

פוליטיקה מורכבת מדי

במסגרת מחקר משותף עם עמיתתה האוסטרית, דזירה שמוק, ערכה פרופ' קליגר-וילנצ'יק 30 ראיונות עם צעירים וצעירות בישראל. במקביל, צוות המחקר באוסטריה ערך 30 ראיונות עם צעירים מקומיים. המחקר עסק, בין היתר, בתחושת המסוגלות הפוליטית של הצעירים – כלומר, המידה שבה הם מרגישים שהם מבינים את הפוליטיקה ויכולים להשפיע על המתרחש.

"בקרב הצעירים בישראל, שמענו רבות שהם מרגישים שהפוליטיקה מורכבת להם מדי, שהם לא מבינים אותה ושקשה להם לגבש עמדות", היא מספרת.

כאשר צעיר או צעירה אינם בטוחים מה הם חושבים על נושא מסוים, תוכן שמסביר להם את הסוגיה בשפה נגישה עשוי לקבל משמעות גדולה יותר. הוא לא בהכרח ישכנע אותם לתמוך במפלגה מסוימת, אבל הוא יכול לספק להם את הכלים הראשוניים לגבש עמדה.

אחת הדוגמאות שעלו בראיונות היא דני בולר, שמפרסם סרטוני הסברה פוליטיים. פרופ' קליגר-וילנצ'יק מתארת את פעילותו כחלק מז'אנר של מסבירנים-יוצרים, שמנסים לקחת נושאים מורכבים, לפרק אותם ולהציג אותם בשפה שמתאימה לרשתות החברתיות.

"הרבה צעירים הזכירו לטובה את הסרטונים של דני בולר, בתור משפיען רשת שהם מרגישים שהם מתחברים לתכנים שלו ושבאמת עוזר להם להרגיש שהם מבינים את הדברים יותר", היא אומרת.

החשש מאלגוריתמים שמציגים למשתמשים רק תכנים הדומים לעמדותיהם מוכר היטב. לפי התפיסה הזאת, מי שתומך במחנה פוליטי מסוים ייחשף שוב ושוב למסרים שמחזקים את תמיכתו, בעוד שעמדות אחרות ייעלמו כמעט לחלוטין מהפיד שלו.

אלא שפרופ' קליגר-וילנצ'יק מזהירה שהמציאות מורכבת יותר. לדבריה, המחקר אינו תומך באופן גורף בטענה שכל משתמש נמצא בתוך "תיבת תהודה", שבה הוא שומע רק דעות הדומות לשלו. דווקא משתמשים שאין להם עמדה פוליטית חזקה עשויים להיחשף למגוון רחב של תכנים, משום שהאלגוריתם עדיין לא זיהה העדפה פוליטית ברורה.

גם בראיונות שערכה עם צעירים בישראל עלו מקרים שבהם הם נתקלו בעמדות שלא הסכימו איתן, או הופתעו לגלות שהם דווקא מזדהים עם פוליטיקאי שלא הכירו קודם לכן. "האלגוריתם משפיע, אבל הוא מושפע גם מההתנהגות של המשתמש עצמו", היא מסכמת.

הבנה בעזרת הבינה

פרופ' קליגר-וילנצ'יק מצביעה על הבדלים נוספים בין צעירים, הנוגעים לעמדות פוליטיות ולתחושת הביטחון להביע אותן. לדבריה, מחקרים של "מכון אקורד" מצביעים על כך שצעירים בעלי עמדות שמאל חוששים יותר להביע את דעותיהם הפוליטיות, וכן על תחושתם שהתוכן הפוליטי הדומיננטי ברשת מגיע מהימין.

בימים אלה, פרופ' קליגר-וילנצ'יק שותפה למחקר חדש יחד עם פרופ' מורן ירחי מאוניברסיטת רייכמן ופרופ' דן ליין מאוניברסיטת קליפורניה בסנטה ברברה. מטרת המחקר היא לבחון איך צעירים משתמשים בבינה מלאכותית, כדי ללמוד על פוליטיקה ואולי גם להחליט למי להצביע.

בסופו של דבר, השאלה שמעניינת את המפלגות היא האם חשיפה לתוכן פוליטי ברשת מתורגמת להצבעה. בנושא הזה, פרופ' קליגר-וילנצ'יק מצננת את הציפיות. לדבריה, גם כשצעירים עוקבים אחר משפיענים ומרגישים שהם מבינים טוב יותר נושאים פוליטיים, אין בכך הוכחה שהדבר יוביל לשינוי מתמשך בהתנהגותם.

המחקר שנערך בגרמניה, היא מזכירה, מצא קשר בין מעקב אחר משפיענים פוליטיים לבין השתתפות פוליטית, אך לא זיהה השפעה ארוכת טווח על ההשתתפות. לכן, גם אם סרטון מסוים מצליח לעורר עניין, להגביר מודעות או לגרום לצעירה לבחון מחדש נושא פוליטי, אי אפשר להסיק מכך שהיא תצביע בעקבותיו למפלגה מסוימת. "בסוף הרבה מאוד גורמים נכנסים לתמונה, כשבן אדם מחליט למי להצביע – וזה נכון גם בהקשר של צעירים, היא אומרת.

ראש הממשלה החדש של הונגריה, פיטר מדיאר, מתכוון לבקר בישראל כשהדבר יתאפשר. כך אמר לנשיא המדינה, יצחק הרצוג, בפגישה ביניהם אתמול (ג') בפרלמנט בבודפשט. הייתה זו הפגישה הראשונה בין מנהיג ישראלי לבין הצמרת החדשה של הונגריה, מאז שראש הממשלה הקודם, ויקטור אורבן, הפסיד בבחירות באפריל 2026.

ההערכה בסביבת הנשיא היא שהביקור של מדיאר יוכל לצאת לפועל רק לאחר שבישראל תקום ממשלה יציבה, אם תוצאות הבחירות יאפשרו זאת. הרצוג ומדיאר נמנעו מהצהרות פומביות בעת המפגש ביניהם. עם זאת, בתשובה לשאלת JNS על מצב היחסים עם ישראל, אמר ראש הממשלה ההונגרי כי הם "מצוינים". כמו כן, הוא איחל את "כל הטוב לעם בישראל".

בצד הישראלי התרשמו שמדיאר בן ה-45, עדיין לומד את התפקיד שהתחיל למלא במאי 2026. בפרט בנוגע לסוגיות חוץ, הוא נוקט זהירות מיוחדת מתוך רצון שלא לעורר ביקורת מצד זה או אחר. עם זאת, בתוך החדר, השיחה בינו לבין הנשיא הרצוג הייתה חיובית מאוד. במהלך השיחה לא נתגלעו מחלוקות בין הצדדים, אלא נדונו שורה ארוכה של תחומים לשיתוף פעולה בין המדינות.

כך למשל, לפגישה הגיע נספח צה"ל בפולין, אלוף-משנה ראאד אבו חמדאן, שמטפל גם בקשרים הביטחוניים עם הונגריה. שתי המדינות, וכמובן רבות ממדינות אירופה, החלו לשדרג את הצבאות שלהן על רקע החשש שמלחמת רוסיה-אוקראינה תתרחב. גורם ישראלי בכיר אמר בהקשר זה כי "הונגריה היא שותפה פוטנציאלית של ישראל בתחום הביטחון".

מים, ביטחון והחשש מפוטין

בין המדינות יש סחר ביטחוני, וייתכן שאחת האפשרויות תהיה ייצור נשק בהונגריה, בכלל זה עבור ישראל. בנוסף, ההונגרים הציעו שיתוף פעולה עם ישראל בתחום ניהול משק המים, וזאת על רקע מחסור שהתהווה למרות מזג האוויר האירופי.

בישראל מציינים כי חילופי השלטון בין מדיאר לאורבן לא הביאו לשינוי דרמטי ביחס ההונגרי לישראל. אורבן שימש שנים רבות כחומת מגן לישראל כנגד מדינות מערב אירופה, שהציעו אינספור פעמים להטיל סנקציות על ישראל. מתוך הערכה לעם היהודי, ועל בסיס הקשר האישי עם נתניהו, אורבן לא היסס להשתמש לבדו, לטובת ישראל, בזכות הווטו שיש לכל אחת מחברות האיחוד האירופי על החלטות בתחום מדיניות החוץ. העמדה שלו הקלה על מדינות נוספות שאוהדות את ישראל להתנגד ליוזמות חרם כאלה ואחרות.

מדיאר ממשיך בהגנה על ישראל במוסדות האיחוד, אך בישראל מתרשמים שהוא מעדיף לא להיות ראש החץ של סיכול היוזמות הבעייתיות. הרקע לכך הוא שאיפתו לשפר את היחסים בין בודפשט לבריסל, על מנת לקבל תקציבי עתק מהאיחוד האירופי. כמו כן, בשונה מקודמו אורבן ששמר על יחסים מכבדים מול רוסיה, מדיאר נוקט קו ביקורתי בשל המלחמה של פוטין נגד אוקראינה. כלומר, מצב יחסי החוץ של מדינתו מאתגר, ולכן נראה שאינו רוצה להתעמת עם מוסדות האיחוד בסוגיית ישראל.

שיקולים אלה הביאו, ככל הנראה, לכך שמדיאר נמנע מאמירות פומביות ממשיות בעת המפגש עם הנשיא הרצוג, אבל גם לכך שלא העלה מולו נושאים מעוררי מחלוקת, ובכללם הסוגיה הפלסטינית. גם במעמד הפגישה בין הרצוג לעמיתו ההונגרי, אנדראש באקה, הסוגיה לא עלתה.

עם זאת, באקה כן אמר בהצהרה הפומבית כי "היחסים בין הונגריה לישראל נותרו לבביים ויציבים. ישראל היא גם שותפה כלכלית חשובה, ואנו מתכוונים להמשיך בשיתוף הפעולה בינינו גם בשנים הבאות. אני סבור כי יש לכבד באופן מלא את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, וכי יש להבטיח שהסיוע יגיע לזקוקים לו בבטחה וללא הפרעה. ישראלים ופלסטינים כאחד חייבים להיות מסוגלים לחיות בביטחון ובכבוד".

מנגד, הנשיא הישראלי לא נקט נימה ביקורתית, שיבח את חילופי השלטון הדמוקרטיים ואמר כי "הונגריה היא ידידת אמת ובעלת ברית ארוכת שנים של ישראל. היא מילאה תפקיד מרכזי בזירה האירופית, ותרמה לקידום יחסים מאוזנים ובונים בין ישראל לאיחוד האירופי. ואנחנו שמחים מאוד שבמהלך השנה האחרונה אנחנו אף עדים להעמקה משמעותית של הברית האיתנה בין מדינותינו".

הרצוג הזכיר את שואת יהודי הונגריה וציין כי "איש מאיתנו אינו עומד כאן לבדו. מאחורי כל אחד מאיתנו ניצבת היסטוריה ארוכה. במשך מאות שנים שגשגו בהונגריה קהילות יהודיות, שתרמו תרומות יוצאות דופן לתרבות, למדע, לכלכלה ולחיים הציבוריים במדינה. ועם זאת, איננו יכולים להתעלם מהפרקים האפלים והנוראים בהיסטוריה הזאת, ובראשם חורבן הקהילות היהודיות בהונגריה במהלך השואה. זיכרון השואה מהדהד גם כיום כקריאה ברורה לכולנו".

הרצוג הגיע לבודפשט כדי להוביל את מיזם "קול העם" לחיזוק הקשרים בתוך העם היהודי, שלו הוא נותן חסות עוד מאז ששימש כיו"ר הסוכנות היהודית.

באופן חריג, וכנראה משיקולי ביטחון, על רכבי השרד של הנשיא והשיירה שלו, לא נתלו דגלי ישראל. גם ברחובות בודפשט אין דגלי ישראל.

(אריאל כהנא, עם פמליית הנשיא בבודפשט).

מפאת חשיבותו הציבורית העצומה, ובשיתוף פעולה עם יוזמת "האולפן הפתוח", JNS מעבירים את השידור החי ממשפטו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

העדכונים נעשים באמצעות מדווחים שנמצאים בתוך אולם בית המשפט ומקלידים החוצה בזמן אמת את דברי העדים, שאלות עורכי הדין ותגובות השופטים.

השידורים מתאפשרים באדיבותה של עו"ד כינרת בראשי וצוות הפרשנים שמלווה אותה.

גם היום, היועמ"ש לשעבר, אביחי מנדלבליט, ממשיך את עדותו.

צפו בזמן אמת:

ב-1789 יצאו ההמונים בצרפת לרחובות בדרישה לחירות, לשוויון ולסילוקו של סדר ישן שנתפס כמנותק מן העם. יותר ממאתיים שנה אחר כך, צרפת שוב בוערת.

על פניו, המחאה הנוכחית נולדה מתוך משבר במערכת החינוך: מחסור במורים, כיתות צפופות ותשתיות מתפוררות. אבל סיבות אלה, כפי שקורה לעיתים קרובות במערב בשנים האחרונות, הן רק תירוץ עבור מי שמבקשים להשמיד את התרבות האירופאית המסורתית – בזמן שדגל אש"ף בידיהם ושנאה יוקדת בעיניהם לכל מה שאותה מהפכה היסטורית מייצגת.

סדר חדש

ואולי כאן מסתתר הסיפור הגדול באמת: לא רק מה שקורה ברחובות, אלא השינוי שמתרחש מתחת לפני השטח בפוליטיקה הצרפתית. לקראת הבחירות לנשיאות באביב 2027, הזעם, השסעים והמאבק על זהותה של צרפת הופכים את המחאה הנוכחית לעוד פרק במאבק על הסדר הפוליטי הבא – והנהנית העיקרית ממנו כרגע היא מועמדת הימין הקיצוני, מארין לה פן.

אם יש אירוע שמסמל יותר מכל את אותה מהפכה צרפתית, הרי זה אירוע שריפת הבסטיליה ב 14 ביולי 1789. הבסטיליה הייתה הרבה מעבר לבית כלא – היא סימלה את השלטון האבסולוטי והשרירותי ואת ריכוז הכוח בידי המלך. נפילתה סימלה עבור המהפכנים את נפילת הסדר הישן ואת העברת הריבונות מהמלך לעם. הביטוי "להפיל את הבסטיליה" הפך למונח מחאתי, המבטא את הרגע שבו מחאה הופכת לערעור על עצם הלגיטימיות של הסדר הקיים. לא עוד דרישה לתקן מדיניות מסוימת, אלא תחושה שהמערכת כולה אינה מייצגת עוד חלקים מהציבור.

כמהגרים בשדה קוצים

בשבוע האחרון שלהבות אש התמרו מעל שמי פריז וערים נוספות במדינה, ולא בפעם הראשונה בשנים האחרונות.

בדצמבר 2022, במהלך טורניר גביע העולם בכדורגל שהתקיים בקטאר, תושבים בצרפת בעלי רקע מרוקאי בחרו "לחגוג" את הצלחת נבחרת מרוקו בהתפרעויות אלימות. נצפו עימותים עם המשטרה ונגרמו נזקים קשים לחנויות ולעסקים, כולל ביזה וונדליזם.

גם ביוני–יולי 2023 פרצו מהומות ברחבי צרפת לאחר שהמשטרה הרגה נער בן 17 ממוצא צפון-אפריקאי, במהלך עצירת תנועה בנאנטר. גם שם היו הצתות, ביזה, חסימות כבישים ועימותים קשים עם המשטרה.

אוכלוסיית המהגרים בצרפת לא צריכה סיבות מיוחדות כדי להפגין אלימות קשה כלפי הרשויות והמקומיים. אולם הפעם יש כאן משהו מעט שונה, דווקא בגלל הבחירות לנשיאות שצפויות להתקיים באפריל 2027.

כבר לא בשוליים

בהדרגה, אבל באופן מתמיד, המיאוס של האוכלוסייה המקומית בצרפת מחוסר ההשתלבות של המהגרים, גם אלו שהם דור שני או שלישי, הולך וגובר. על גלי הסנטימנט הזה נישאת בשנים האחרונות מנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה פן. ב-2011 היא ירשה את אביה, ז'אן מארי, בהנהגת מפלגת "החזית הלאומית" שאותה ייסד. בעשור וחצי האחרונים, לה פן הפכה את המפלגה ממפלגת שוליים עם מאפיינים גזעניים ואנטישמיים לאלטרנטיבה היחידה לממסד הישן. אותו ממסד שגם אחראי על מדיניות ההגירה המתירנית לצרפת, וגם נכשל בהתמודדות עם תופעות הלוואי האלימות שלה.

לה פן למעשה עשתה בצרפת את מה שעושה כעת מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" אצל השכנה גרמניה – רק שהיא התחילה הרבה יותר מוקדם, ולכן גם צפויה לקטוף את הפירות בקרוב מאוד.

בחירות גורליות

בימים האחרונים מחאות דומות התפשטו למדינות נוספות באירופה, כולל איטליה, בלגיה והולנד. לתושבים באירופה מתחיל להימאס מהמהגרים, ומחלחלת אצלם ההבנה שהמדינות משנות צביון ואופי ולמעשה נלקחות מהם. מציאות זו יצרה ריאקציה הפוכה לאותה הקצנה של המהגרים ותומכיהם מהשמאל הקיצוני.

יש דבר מאוד אירוני בכך, שדווקא אלו שנגדם יוצאת מארין לה פן – אוכלוסיית המהגרים – הם גם אלו שמובילים כעת את המחאות האלימות ברחבי צרפת, שמחזקות את לה פן בסקרים עוד יותר. לה פן מובילה בכל הסקרים כרגע, כשהיא צפויה להגיע בסיבוב הראשון עם מספר הקולות הרב ביותר, ובסיבוב השני לגבור על כל מועמד פוטנציאלי שיתמודד מולה.

וכך למעשה שני מחנות שקוראים תיגר על הממסד הישן ומבקשים להחליפו, כל אחד ממניעיו שלו, מציבים את צרפת בפני מהפכה חדשה לגמרי. תוצאותיה עתידות לקבוע לא רק את גורלה של צרפת, אלא את גורלה של אירופה כולה.

כבר קרוב לחודש שגל מהומות ענק שוטף את צרפת, כשבימים האחרונים חלה הסלמה משמעותית: חורבן, הצתות, ביזה ואלפי נפגעים בקרב המפגינים והמשטרה. תקריות אלימות התרחשו בערים רבות בצרפת – מפריז עד מרסיי. אמש, בהנחיית נשיא המדינה, עמנואל מקרון, הוטל עוצר לילי בחלק ממוקדי ההתפרצות, בתקווה לדכא אותן.

בתוך הכאוס הכללי ישנה כמובן הזווית היהודית. לפחות בית כנסת אחד נפגע ונבזז, אך נכון לרגע זה לא ידוע על כוונה מיוחדת לפגוע במוסדות של הקהילה ונראה שהפגיעה בו הייתה כחלק מההתפרצות הכללית.

אך יהודים מטבע הדברים חוששים יותר, ולא רק שם בצרפת אלא גם כאן בארץ. בשנה האחרונה, עוד לפני גל האלימות, חל גידול בעלייה מצרפת והוא חצה רף שיא של 4,000 איש.

עולים חדשים, שנמצאים בקשר הדוק עם קרוביהם במדינה, סיפרו ל-JNS מה הם שומעים מהחברים ומבני המשפחה שנשארו שם: איך הכאוס נראה ביומיום, עד כמה הסנטימנט האנטי-ישראלי והאנטישמי מורגש, והאם המצב משפיע על ההחלטה לעלות לארץ.

קשה לראות מהצד

מרים, בת 40, עלתה ארצה מצרפת בחודש יולי האחרון. היא מתגוררת כיום בחדרה, ועדיין נמצאת בקשר עם חבריה בצרפת. מאז תחילת המהומות, מרים שומעת מהם על התחושות הקשות שמלוות אותם.

"יש לי חברים שגרים בשכונות היוקרתיות ביותר בפריז, וגם כאלה שגרים בפרברים. לצערי, המצב קשה מאוד בכל המקומות האלה. יש לי גם חברים בליון, העיר שבה נולדתי, ומה שקרה שם פשוט מזעזע. העיר ממש נהרסה ונבזזה".

לדבריה, המצוקה נראית קצת אחרת אצל חבריה שאינם יהודים: "רוב החברים שלי בצרפת יהודים, אבל יש לי גם חברים לא יהודים שתומכים בישראל, והם מפחדים מאוד. הם אומרים שבניגוד ליהודים, להם אין לאן לברוח ואין שום מקום מפלט".

היא לא מסתירה את החשש שלה לעתיד צרפת. "זה באמת אסון, ולא רק עבור היהודים. גם צרפתים רבים, אנשים מן השורה שלא היו קשורים לכל האירועים האלה, נפגעו ממה שקרה. המצב מדאיג מאוד, וקשה לראות מהצד מה קורה למדינה שבה גדלתי".

מחשבות על עלייה

מרים שומעת מחבריה גם על שיקולי העלייה בצל האירועים האחרונים. "כן, ברור, זה משפיע עליהם מאוד. יש אנשים שכבר חשבו על עלייה ופתחו תיקי עלייה בעקבות מה שקרה. אחרים בכלל לא חשבו על זה קודם, ופתאום מתחילים לשאול את עצמם אם הגיע הזמן לעשות את הצעד הזה".

אבל עלייה, לדבריה, היא לא צעד מובן מאליו: "אני מאמינה שמשפחות רבות עם ילדים קטנים, בסופו של דבר, יחליטו לעזוב את צרפת ולעלות לישראל. אבל אני מפחדת שהאנשים המבוגרים, הפגיעים יותר, יישארו מאחור. אלה האנשים שאני הכי דואגת להם, כי בשבילם לעזוב את צרפת ולבנות חיים חדשים בישראל זו החלטה קשה במיוחד. הם צריכים לעזוב את כל מה שהם מכירים, להתרגל לשפה חדשה, להתמודד עם ביורוקרטיה, לחשוב על הפנסיה שלהם ועל השאלה איך יצליחו לחיות בישראל, כשהמחיה כאן יקרה יותר".

גם בצרפת מרחף סימן השאלה של מערכת בחירות קרבה. "בצרפת יש אנשים שעדיין מקווים שהמצב ישתנה בעקבות הבחירות, אבל אני לא חושבת שאפשר לבנות על זה שהכל ישתנה רק בגלל בחירות".

מקום בלב לישראל

מרים משתפת גם בסיפור האישי שלה. "המצב של היהודים בצרפת תמיד היה מורכב, ולעיתים גם מדאיג. בספטמבר 1995 חוויתי פיגוע בבית הספר היהודי שבו למדתי, בעיר ליון. ברוך השם לא היו הרוגים, אבל אנשים רבים נפצעו, גם פיזית וגם נפשית. האירוע הזה השפיע עליי מאוד והותיר בי חותם עמוק. מאותו יום תמיד ידעתי שיום אחד, לא משנה מה יקרה, אעשה עלייה ואבוא לחיות בישראל".

היא מתארת חיים של עליות ומורדות. "בהמשך היו תקופות רגועות יותר, שבהן נדמה היה שהאנטישמיות פחות מורגשת. אבל עם השנים המצב שוב הידרדר. משנות ה-2000, יהודים בצרפת נרצחו בפשעי שנאה אנטישמיים מזעזעים, כמו אילן חלימי, שרה חלימי ומיריי קנול, לצד קורבנות רבים נוספים. לאט לאט הבנו שהאנטישמיות הולכת ומקבלת ממדים מדאיגים יותר ויותר. למרות הכל, ישראל תמיד תפסה מקום מיוחד בלב שלנו ובמחשבות שלנו".

"מפחד לחבוש כיפה"

ג'רמי פריאנטה, "ציוני בנשמה" להגדרתו, עלה ארצה באוגוסט האחרון עם אשתו ושתי בנותיו. הוא נולד וגדל במרוקו, שם מתגוררים עדיין שני הוריו, ובגיל 18 עבר לשטרסבורג ללימודי משפטים. את אשתו הכיר בחופשה בישראל.

ג'רמי מספר על המציאות שחווה כרגע משפחתו. "אחי גר בשכונה יוקרתית בלוולואה-פרה (Levallois perret). יש שם הרבה יהודים. בימים האחרונים הוא מפחד ולא חובש כיפה. הוא בטוח שיקרה משהו. בשכונה שלו לא היו מהומות, אבל 10 דקות נסיעה משם כן היו". לדבריו, אחיו חווה אירוע אנטישמי של ממש: "צרפתייה נוצרייה צעקה לו 'יהודי מסריח' ברחוב בזמן העבודה. מאז הוא החליט לא לחבוש כיפה".

ההתפרעויות הדרמטיות ברחובות גרמו לאחיו לעשות מעשה שלא עשה מעולם. הוא הלך לכנס עלייה של הסוכנות היהודית בשבוע שעבר, כדי לבחון את הנושא. "זו פעם ראשונה שהוא עושה צעד שקשור לעלייה", אומר ג'רמי.

לנוכח הבלגן המתחולל בימים אלה ברחבי צרפת, ג'רמי מסביר שמבחינתם העלייה לא קרתה "בזמן", כלומר שהם הספיקו לעזוב לפני ההסלמה, אלא דווקא מאוחר מדי – משמע בעיניו הם היו צריכים לעלות מזמן. גם טבח 7 באוקטובר עודד אותו ואת אשתו לעלות. "במרוקו לא הכרתי אנשים קיצוניים כמו שהכרתי בצרפת", הוא מספר. "פגשתי אנשים אכזריים וגזעניים, גם צרפתים מקוריים. כשגרתי בצרפת, אבא שלי אמר לי לחזור למרוקו".

ג'רמי שמע מחברים שאינם יהודים בצרפת על תחושות דומות לאלה ששמעה מרים מחבריה: "לפחות לכם היהודים יש הגנה, יש לכם מדינה, יש צבא".

ערב שבת, רגעים לפני הקידוש. חייל חרדי בבגדים אזרחיים נכנס הביתה ומחבק את הוריו. בן ישיבה ממשפחתו אומר לו: "התפללתי בשבילך ובשביל כל החיילים". בסוף עולה כתובית שלפיה יותר מ-30 אלף חיילים ואנשי קבע הצביעו ש"ס, ואחריה פתק עם האות ש'. זהו סרטון בחירות של ש"ס, שעלה במוצאי שבת, 22 באוגוסט.

רוני רימון ניהל את קמפיין הליכוד בראשות בנימין נתניהו ב-2009, את קמפיין מפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ ב-2006, ואת הקמפיין שבו עליזה בלוך נבחרה לראשות עיריית בית שמש. בעיניו, יוצרי הסרטון עשו עבודה טובה: "אני לא יודע מה תהיה התוצאה בקלפי, אבל מבחינה מקצועית אני חושב שהטיפול בנושא הזה מצוין".

הפקה, שחקנים, מחשבה, כסף – אם משקיעים בסרטון בחירות כל כך הרבה, אולי יש בו משהו? רימון חושב אחרת: "לא בהכרח. לפעמים משקיעים כסף בגלל שכולם עושים את זה. אתה יודע, לא רוצים לפספס". זהו לא תיאור ציני של צופה מבחוץ, אלא הסבר ממי שבנה קמפיינים כאלה בעצמו.

רימון מבקש להטיל ספק בהשפעה של אותם קמפיינים. "אני לא חושב שקמפיין, מוצלח ככל שיהיה, יכול להזיז עשרה מנדטים ימינה או שמאלה. אבל גם בשביל שני מנדטים שווה להשקיע, כי לפעמים שני המנדטים קובעים את גורל הבחירות. אני רק רוצה לשים את נושא הקמפיינים בפרופורציות".

זהות ולא מדיניות

ד"ר מעוז רוזנטל, ראש החוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה במרכז האקדמי הרב-תחומי ירושלים, ומי שלימד אותי קורס על קמפיינים פוליטיים והנחה אותי בעבודה הסמינריונית, מסביר למה המחט זזה כל כך מעט. כשהבחירות נסובות על מדיניות, הוא אומר, קמפיין יכול להעלות נושא חדש ולהזיז מחנות שלמים. "השאלה היא מה קורה כשזה לא ככה. נגיד כמו המקרה הישראלי, שבו מדברים יותר על זהות ופחות על מדיניות." ואז הבוחר מגיע לקלפי עם מפלגה שהיא, בלשונו, "כמו מין קבוצת כדורגל כזאת, שהוא נולד לתוכה והוא לא בחר בה באיזו צורה מחושבת, אלא זה מה שנתון לו".

לפי רוזנטל, כשהבחירות הן על "זהות", המטרה הראשונה והעיקרית של הקמפיין אינה לשכנע אותך, אלא להוציא אותך מהבית.

"אנחנו כן יודעים ממחקרים אמפיריים על הנושא הזה, שיש אלמנט מאוד חברתי בנטייה להגיע ולהצביע. זאת אומרת, אם משדרים לאנשים שזו בושה לא להצביע, או שבאים ופשוט מזכירים להם שזהו יום הבחירות, שיש איזו ציפייה חברתית להגיע להצביע, אז בחלק מהמקרים לפחות זה כן עובד. זה כן מעלה אחוזי הצבעה".

זה לא עניין של סרטון אחד. לפי ד"ר רוזנטל, מדובר ב"תהליך של שבועות" שהוא חברתי בבסיסו: "כשאתה רואה שהשכנים שלך מצביעים, שהם הצביעו בבחירות הקודמות ושזה מה שמקובל, אז יותר סביר שאתה תעשה את זה. ולהפך, אם אתה רואה שזה לא רלוונטי, אז אתה אומר: אני רואה שמסביב לא מתעניינים בזה, אז גם אני לא מתעניין. למה אני צריך להשקיע את ההשקעה הזאת?"

האנטי-קמפיין

אם הקמפיין יכול להעלות את אחוזי ההצבעה, הוא יכול גם להוריד אותם – וזה הצד שפחות מדברים עליו.

לפי ד"ר רוזנטל, "אתה יכול גם להפחית אחוזי הצבעה בכך שאתה מרדים את הבחירות, שכאילו הקמפיין שלך הוא אנטי-קמפיין, קמפיין מנומנם כזה, שאתה בכוונה לא מעורר סערות, כי אתה רוצה שפחות אנשים יגיעו להצביע. אנחנו רואים את זה ברשויות מקומיות הרבה פעמים".

רימון מוסיף שהצורך הזה אינו מתחלק שווה בשווה בין המפלגות: "נכון שצריך לעשות גם קמפיין לעידוד ההצבעה. בעיקר, דרך אגב, אצל הליכוד. אחוז ההצבעה בקרב מצביעי הליכוד הוא נמוך יותר מאשר בשאר המפלגות, היהודיות לפחות".

תזוזות בתוך המחנה

להוציא מצביעים מהבית זו המטרה הקלה, כשהקושי הוא להזיז אותם בתוך הגוש שלהם. רימון מסביר: "אנחנו כן יודעים שזה משפיע, נגיד, בהתלבטות בתוך הגוש. מי שמתלבט בין הציונות הדתית לעוצמה יהודית, אז הקמפיין יכול לדבר אליו, ומי שמתלבט בין בנט לגולן, הקמפיין יכול לדייק לו את הדברים. אבל אז צריך להיות מאוד מכוון לקהל הזה ולהגיע אליו. ברגע שזה קורה, אז יכול להיות איזשהו אפקט".

כיוונון עדין, במילים אחרות, משמעו לא להעביר אדם מחנה, אלא להזיז אותו כמה מעלות בתוך המחנה שלו. וכאן חוזר התשדיר שבו פתחנו. רימון מסביר מה בדיוק הוא מנסה לעשות, ולמי:

"יש איזשהו ניסיון חכם של ש"ס לגעת בסוגיית הגיוס. זה ניסיון לטפל בצורה חכמה בבעיה. לבוא ולהגיד: אנחנו בש"ס, אנחנו גם וגם. אנחנו גם חרדים שרוצים ללמוד תורה, אבל יש בקרבנו גם אנשים שהולכים לצבא. זה בא לטפל בבעיה, שש"ס הפכה להיות מפלגה מזרחית-חרדית ברובה, וכתוצאה מזה היא דחקה החוצה מזרחיים שהם לא חרדים, מסורתיים, כאלה שכן משרתים בצבא, ופתאום הרגישו שזה לא הבית שלהם. לכן, גם לפחות בסקרים ש"ס יורדת. אז הם רוצים להגיד: אנחנו לא רק כאלה או רק כאלה, אנחנו גם וגם".

לא מדובר בניסיון להעביר קולות מהצד השני, אלא להחזיר אנשים שהיו בבית ויצאו ממנו. אותו היגיון עובד גם בכיוון ההפוך, כשמועמד מגיע לקהל שאינו שלו. על בנט ועל איזנקוט, שהולכים לקהלים ימניים, אומר רימון: "הם באים לקהלים שאינם הקהלים הטבעיים שלהם, הולכים למחוזות ליכוד. אני חושב שזה דבר מרשים, חכם".

יריב או אויב?

יש מטרה שלישית. רימון אינו מתנצל עליה, אבל גם לא מתלהב ממנה: "אין קמפיין מוצלח בלי תקיפת היריב הפוליטי. לצערי אני אומר את זה". כששאלתי אותו על "אויב פוליטי", הוא תיקן אותי מיד: "יריב. אויב, בתפיסה שלי, זה החמאס, לא מפלגה".

המתקפה הזאת, הוא אומר, באה לידי ביטוי בקמפיין של נתניהו: "מה שנתניהו עושה זה קמפיין הפחדה, שזו גם כן טכניקה שמשתמשים בה בבחירות. זה בא לחפות על ביקורת מסוימת שיש לחלקים בעם על ההתנהלות של הממשלה בשנים האחרונות. הם רוצים להגיד: למרות הביקורת, אם לא תבחרו בנו, האלטרנטיבה היא אסונית למדינת ישראל. זו טכניקה שהרבה פעמים גם עושה את העבודה".

רימון אינו אומר את זה כגינוי. הוא פשוט מתאר את ההבדל בין קמפיין מסחרי לקמפיין פוליטי: "במסחרי, המסר הוא 'תעדיף אותי, כי אני יותר טוב'. בפוליטיקה המסר הוא 'תעדיף אותי, כי השני יותר גרוע'. זה פחות או יותר ההבדל".

ואם כל זה בכל זאת לא עובד? ד"ר רוזנטל היה שותף לניסוי שביקש לבדוק בדיוק את זה. בארצות הברית נהוג להציב על מדשאות הבתים שלטים של המועמד שבו תומכים הדיירים, ומועמדים משקיעים בכך סכומים גדולים. החוקרים בחרו מועמד דמוקרטי באזור כפרי ורפובליקני במדינת ניו יורק, במקום שבו אחוזי ההצבעה ממילא נמוכים:

"רצנו שם, כמו פעילים כאלה, וקנינו שלטים של הבן אדם. סימנו נקודות ב-GPS. השווינו בין אוכלוסיות, מבחינה סוציו-אקונומית, שיהיו אותו דבר בדיוק. חילקנו בחלק מהמקומות את השלטים האלה, בחלק לא, ואחרי זה בדקנו. מה בעצם קרה במקומות האלה? לא קרה כלום. זה לא שינה בכלל שום דבר". הוא מסכם במשפט אחד: "יכולנו גם לא להיות שם".

גם כשמסכמים את כל מה שהמחקר כן יודע, ד"ר רוזנטל נזהר: "התשובות שאנחנו יכולים לתת הן תשובות מוגבלות". על ההשפעה בתוך הגוש, המקום שבו הקמפיין כן נוגע: "עד כמה האפקט הזה משנה גורלות? זו שאלה שאנחנו לא יודעים לענות עליה טוב".

אז למה בכל זאת כולם ממשיכים? רימון עצר באמצע השיחה ושאל אם אני אדם דתי. כששמע שכן, הסביר:

"יש בקרב אנשים דתיים מונח שאני מאוד מתחבר אליו, שנקרא השתדלות. התפקיד שלהם זה לעשות השתדלות. הם עושים השתדלות מול מחוזות הליכוד, למשל. כמה זה יביא? לא יודע. אבל עצם ההשתדלות זה דבר חשוב. גם אם זה מביא כמות זניחה, זה דבר חשוב. גם אם זה גורם למישהו לאיזשהו פקפוק מסוים, או לאיזושהי תהייה או סימן שאלה, זה דבר חשוב".

אל רחוב צלאח א-דין בירושלים, מרכז העסקים של מזרח העיר, הגיע ביום חמישי האחרון מועמד מפלגת "נעם" לכנסת, אליהו ליבמן, בליווי של כ-20 פעילים. הם באו למקום לצורך גימיק בחירות שגרתי. לי כמסקר האירוע לא הייתה שום דרך לדעת שהוא יעורר כל כך הרבה תגובות.

ליבמן שכל את בנו אליקים הי"ד ביום הראשון למלחמה. הוא היה מאבטח במסיבת הנובה, ומסר את נפשו כדי להציל את החוגגים. במשך חודשים נחשב לנעדר עד שאותר.

עבר מתחת לרדאר

בהחלפת השלט, מטרת הפעילים פרובוקטיבית. הם הכינו מראש שם חדש, עברי וגאה – "גיבורי מלחמת התקומה" – לרחוב שכמעט כל העוברים והשבים בו הם ערבים. את השילוט החדש תלו על גבי שלטי הרחוב הקיימים.

כמובן שלא מדובר בשינוי רשמי של שם הרחוב על ידי עיריית ירושלים, כך שבפועל שמו נותר כשהיה. עם זאת, יו"ר מפלגת "נעם", ח"כ אבי מעוז, כתב לראש עיריית ירושלים משה ליאון, כי יש לשנות את השם, מהלך שלדבריו, "יגדע את התקוות של אויבינו המבקשים להשמידנו, ואשר המצביא המוסלמי מהווה עבורם השראה לשאיפתם לשחרר את ירושלים מידינו".

התאריך שבו פעילי "נעם" באו להחליף את השילוט נבחר בקפידה. לא רק בסמוך לבחירות, אלא גם 839 שנה בדיוק ליום שבו כבש המצביא המוסלמי את ירושלים מידי הצלבנים. "מי שמנציח את הכובש, מודה שהכיבוש הצליח. בלב הבירה שלנו עומד שלט שאומר לאויב: יש לך מה לקוות", אמר ליבמן. לפיכך, "היום הורדנו אותו". במקום "צלאח א-דין" נקבע השלט "גיבורי התקומה".

הסיפור דווח במספר מצומצם של כלי תקשורת בעברית שרובם מזוהים עם הימין, בכלל זה חשבון ה-X שלי (נ"פ). כאן כל העניין היה אמור להסתיים, אך בפועל קרה דבר אחר.

הציוץ שיצא משליטה

בחברה הערבית, הסיפור דווקא קיבל תשומת לב מפתיעה. הציוץ הקטן והסתמי שלי ברשת X, שבישראל איש כמעט לא היה מודע אליו, הרגיז הרבה מאוד גולשים דוברי ערבית. נכון לכתיבת שורות אלה, הוא נצפה על ידי 364 אלף איש ועורר הרבה תגובות.

839 שנה לכיבוש ירושלים בידי צלאח א-דין ושמו הוסר הבוקר משלט רחוב בבירה.

אליהו ליבמן, מועמד מפלגת נעם לישראל ואביו של אליקים הי"ד שנפל בנובה, הדביק עם כ-20 מתומכיו שילוט חדש: "רחוב גיבורי מלחמת התקומה".

יו"ר המפלגה ח"כ אבי מעוז פנה לראש העיר ליאון בדרישה להביא את השינוי לוועדת… pic.twitter.com/xQ38JjvfSc

— נתנאל פרנקל (@Israel8251) October 15, 2026

חשבון תוכן בערבית, המתמחה בהיסטוריה אנדלוסית, צייץ אותו מחדש. ארבע דקות לאחר מכן פרסם את הסרטון בעצמו עם תרגום. "תרגמתי לכם מעברית לערבית", פתח את הפוסט, שנצפה כ-44 אלף פעמים.

בתוך כמה ימים התגלגל האירוע לידיעות ביותר מעשרה אתרי חדשות וסוכנויות ידיעות בעולם הערבי – פלסטיניים, ירדניים, מצריים – וגם בטורקיה. הכותרות חזרו על עצמן בנוסח דומה: ׳מתנחלים מנסים למחוק את שמו של צלאח א-דין ואת אופייה הערבי והאסלאמי של ירושלים׳.

רוב הידיעות הסתמכו על הודעה שפרסם מחוז ירושלים ברשות הפלסטינית, שקבעה כי המהלך הוא חלק מניסיון רחב לשנות את שמות הרחובות בעיר ולטשטש את סימני ההיכר ההיסטוריים שלה.

במפלגת "נעם לישראל" אמרו בתגובה ל-JNS כי המהלך כלל לא כוון לקהל הערבי.

כפיות טובה

אלא שבתגובות ובציטוטים בערבית, באנגלית, בטורקית, בפרסית ובכורדית, הופיע טיעון חדש ומפתיע. הגולשים הערבים חזרו ואמרו שהצלבנים גירשו את היהודים מירושלים, אך צלאח א-דין הוא זה שהתיר להם לשוב אליה אחרי 1187. לכן המסקנה החוזרת שלהם הייתה שמחיקת שמו של המנהיג המוסלמי היא כפיות טובה מצד ליבמן ושותפיו. כמו כן, אחרים הזכירו שהרמב"ם שימש כרופא חצרו של צלאח א-דין.

"צלאח א-דין החזיר את היהודים לירושלים אחרי שנהרגו וגורשו מהעיר במשך מאה שנה בידי הצלבנים. נמאס לי כל כך מהזיוף ההיסטורי הזה", כתבה הבלוגרית המצרית הוותיקה זינוביה, שלה כ-286 אלף עוקבים. הציוץ שלה נצפה יותר מ-300 אלף פעמים.

Saladin made the Jews return to Jerusalem after they were killed and kicked out of the city for 100 years by the Crusaders ...... I am so so so tired of this historical fabrication... https://t.co/YdCTlSplbn

— Zeinobia 🎙️📷📓🍉 (@Zeinobia) October 16, 2026

אותו טיעון נשלף גם מחוץ למעגל דוברי הערבית. "כמה יהודים שהסתתרו בבית כנסת נטבחו כשצלבנים אירופאים פלשו לירושלים בשנת 1099? ובסוף יש לכם החוצפה להפוך את ההיסטוריה ולהטיל את האשמה על סלאח א-דין?", נכתב בציוץ בסינית, לפי כלי התרגום של X.

מה שבלט לא היה עוצמת הכעס, אלא האחידות שלו: התשובה הייתה מוכנה מראש, והיא נשלפה כמעט באותן מילים בכמה שפות.

גם כמה ימים לאחר מכן, שמו של הרחוב לא השתנה בפועל. בעברית זו הייתה ידיעה שנגמרה. בערבית היא רק התחילה.

המערכת הפוליטית והמשפטית בארצות הברית סוערת סביב התפתחויות דרמטיות, שבמרכזן עומדת חברת הקונגרס הדמוקרטית ממינסוטה, אילהאן עומאר (Ilhan Omar). מהלכים חסרי תקדים מצד סוכנויות האכיפה הפדרליות, הכוללים פשיטה על ביתה והחרמת ציוד אישי, העלו מחדש לקדמת הבמה מאבק פוליטי יצרי ושאלה חוקתית מורכבת: האם הממשל מנסה לשלול את אזרחותה של חברת קונגרס מכהנת ולגרשה מהמדינה?

מי היא אילהאן עומאר?

אילהאן עומאר (43) היא אחת הדמויות המוכרות והשנויות במחלוקת במפלגה הדמוקרטית. היא נולדה בסומליה, נמלטה עם משפחתה בעקבות מלחמת האזרחים, ובילתה שנים במחנה פליטים בקניה בטרם הגיעה לארה"ב כפליטה בשנת 1995. בשנת 2000 קיבלה אזרחות אמריקנית. בשנת 2018 נבחרה לבית הנבחרים של ארה"ב מטעם המחוז ה-5 של מינסוטה, והפכה (יחד עם רשידה טליב) לאחת משתי הנשים המוסלמיות הראשונות בקונגרס, והראשונה שלובשת חיג'אב. עומאר, השייכת לאגף הפרוגרסיבי ("The Squad"), מרבה לעורר סערות סביב עמדותיה בנושאי מדיניות חוץ, זכויות אדם ויחסי ארה"ב-ישראל, ומהווה יעד מרכזי למתקפות מצד יריביה בימין האמריקני.

החשדות והאישומים

במרכז החקירה הפדרלית עומדות טענות ותיקות הנוגעות לניירת ההגירה והתאזרחות של עומאר משנות ה-90 וה-2000. החשדות מתמקדים בטענה כי עומאר מסרה מידע שקרי או חסר במסמכי הוויזה והאזרחות שלה ושל בני משפחתה בעת כניסתם לארה"ב. על פי הרישומים שהיו מקובלים עד כה, עומאר הייתה בת 17 באותה עת, וכקטינה הייתה זכאית לקבל אזרחות אמריקנית באופן אוטומטי יחד עם אביה מתוקף החוק. ואולם, לאחרונה הועלו טענות חדשות מצד גורמי החקירה לפיהן עומאר הייתה למעשה כבר בת 18 באותו מועד – נתון שהיה מחייב אותה לעבור את הליך ההתאזרחות המלא בעצמה כאדם בוגר, ולא לקבלו כנגזרת ממעמדו של אביה.

לצד חקירת ההגירה, עומאר ניצבת כעת במרכזה של חקירה פדרלית שנייה הנוגעת לגילויים הכספיים שלה. במאי 2025 הגישה עומאר טפסי הצהרת הון עבור שנת 2024, מהם עלה כי שווי נכסיה המשותפים עם בעלה, טים מיינט (Tim Mynett), זינק בפתאומיות מטווח של בין 15,000 ל-51,000 דולר בשנה הקודמת, לסכום עתק של בין 6 ל-30 מיליון דולר.

הקפיצה הדרמטית יוחסה לשתי חברות שבבעלות בעלה – יקב בקליפורניה וקרן הון סיכון. בעקבות תלונה שהוגשה נגדה, עומאר תיקנה את הדיווח כעבור כחודש והפחיתה את שווי הנכסים בחזרה לטווח של 18,000 עד 95,000 דולר בלבד, כשהיא מסבירה כי מדובר בטעות חשבונאית ומבהירה כי אינה מיליונרית.

על אף שמחלקת האתיקה של הקונגרס המליצה בספטמבר בסופו של דבר לסגור את התיק, התובעת הפדרלית בוושינגטון, ג'נין פירו, אישרה כי משרדה פתח בחקירה פלילית לבחינת הפערים החריגים בדיווחים הללו.

תכלית החקירה – שלילת אזרחות (Denaturalization) וגירוש: דיווחים מצביעים על כך שמשרד המשפטים והמשרד לביטחון המולדת שואפים לבסס תשתית ראייתית פלילית ואזרחית כדי לבטל את אזרחותה האמריקנית – הליך נדיר ביותר במערכת המשפט האמריקנית – ולפעול לגירושה. יצוין כי טענות אלו הועלו בעבר ונבדקו כבר במהלך קדנציות קודמות, אך נסגרו ללא אישומים מחוסר ראיות. פתיחתן מחדש בעת הזו היא שהובילה להסלמה הנוכחית.

הפשיטה, התעלומות והקרב המשפטי

במהלך הימים האחרונים רשמה החקירה קפיצת מדרגה דרמטית: סוכנים פדרליים (מטעם סוכנות HSI/ICE ומשרד המשפטים) ביצעו צו חיפוש בביתה של עומאר בוושינגטון. במהלך הפשיטה הוחרמו המכשיר הנייד שלה, המחשב האישי, דרכונה ומסמכים נוספים.

מאז הפשיטה הפדרלית על ביתה בוושינגטון, עומאר לא נראתה בפומבי מחוץ לביתה. היעלמותה מקו הראייה הציבורי צרפה שמועות בלתי מבוססות ברשתות על כך שעזבה את המדינה. בעלה, טים מיינט, שנשאל על כך על ידי עיתונאים מחוץ לביתם, סירב למסור פרטים על מקום הימצאה והטיח בכתבים: "אתם מציקים לשכנים". במקביל הרגיע כי "אין שום חששות" וכי אשתו הגיעה לארה"ב כילדה פליטת מלחמה.

הוצאו זימונים (Subpoenas) להעיד בפני חבר מושבעים עבור קרובי משפחתה של עומאר, כולל אחותה. עורכי דינה של עומאר פנו בדחיפות לבית המשפט בדרישה להשיב את הרכוש המוחרם. ההגנה טוענת כי משרד המשפטים הפר הוראות שופט ונהלים מיוחדים המיועדים להגן על חסינות וזכויות של חברי קונגרס במהלך חקירות.

עומאר ומנהיגי הסיעה הדמוקרטית הגדירו את הפעולה כרדיפה פוליטית ושימוש פסול במערכת האכיפה הפדרלית נגד יריבים פוליטיים, בייחוד בשל העיתוי הסמוך לבחירות.

הפשיטה על ביתו של טראמפ

הסערה סביב החיפוש בביתה של עומאר וההאשמות על "פוליטיזציה של מערכת המשפט" מהדהדות אירוע דרמטי נוסף מן העבר הלא-רחוק. באוגוסט 2022 ביצעו סוכני FBI חיפוש פדרלי תקדימי באחוזתו של הנשיא לשעבר דונלד טראמפ במאר-א-לאגו שבפלורידה. גם אז, הפעולה הובילה לטלטלה פוליטית עמוקה: תומכיו של טראמפ טענו כי מדובר ברדיפה פוליטית ושימוש במערכת החוק כנשק ("Weaponization"), בעוד שמשרד המשפטים טען כי מדובר בצעד הכרחי עקב סירוב להשיב מסמכים מסווגים של המדינה.

האירוע בביתה של עומאר מראה כיצד הפעילות הפדרלית בבתיהם של נבחרי ציבור ובכירים לשעבר הפכה מאורע נדיר ביותר לחזית מרכזית במאבק הפוליטי האמריקני. מה צפוי כעת? מאבק על קבילות הראיות: בימים הקרובים יתנהל דיון משפטי נוקב סביב חוקיות צו החיפוש שבוצע בביתה של עומאר, והאם הציוד שהוחרם יוחזר לה או יוכל לשמש כראיה.

מומחי משפט בארה"ב מציינים כי הליך שלילת אזרחות מאזרח מאוזרח דורש רף הוכחה גבוה ויוצא דופן – על התביעה להוכיח מעל לכל ספק סביר כי התבצעה הונאה אקטיבית ומהותית במועד ההתאזרחות.

הנושא ימשיך לתפוס מקום מרכזי בשיח הציבורי, כאשר הדמוקרטים ימשיכו לטעון לשימוש פוליטי באכיפת החוק, ואילו הרפובליקנים ידרשו מיצוי הדין ושקיפות מלאה לגבי ממצאי החקירה.

חוות אלונה עלתה על הקרקע קצת לפני ראש השנה, על גבעה שבין שכונת רמות שבצפון-מערב ירושלים לבין הכניסה לעיר. את החווה מקימים לוחמי מילואים שנפצעו במלחמה, בגוף או בנפש, והיא נועדה להם ולפצועי מלחמה אחרים. "פצועים למען פצועים ולמען עצמם", אמר מיכאל יכין, מיוזמי החווה.

אלא שהגבעה הזאת אינה רק מקום שקט בטבע. החווה יושבת ליד הכפר הפלסטיני בית איכסא, מעל הוואדי שמפריד בינו לבין רמות. החווה נושאת שתי מטרות במקביל: שיקומית והתיישבותית. לדברי מקימיה, אלה שני צדדים של אותו מטבע – הבנייה שמשקמת אותם היא גם מה שמחזיק את הגבעה.

קונספט אחר

על הגבעה עומדים היום מבנים ארעיים אחדים, הכול בעבודה עצמית, ויש מי שגם ישן בהם. במבנה המרכזי יש ספה, מקרר וכיריים גז. בצדו האחר ישנה סדנה, ועל הקיר כלי עבודה ולוח מחיק עם רשימת משימות. דגל ישראל מתנופף בחזית.

מיכאל מסביר במה היא נבדלת מחוות חוסן אחרות שפועלות בארץ: "יש ברחבי הארץ כיום חוות חוסן טיפוליות, שמגיעים אליהן פצועי מלחמה למפגשים חד-פעמיים או למספר ימים וחוזרים הביתה. אנחנו פועלים עם קונספט אחר. אצלנו החווה מוקמת על ידי פצועי מלחמה, בגוף ובנפש, משלבי החזון והתכנון עד להקמה ולבנייה בפועל. עצם הבנייה והיצירה במקום, לצד לוחמים פצועים, והשהות עם אחים לנשק, תורמים לשיקום העצמי של הפצועים יותר מכל".

"נקמה חיובית"

מיכאל יכין, בן 58 מהיישוב ענתות, יזם ויועץ מקרקעין במקצועו, גיבש את הרעיון בעודו מאושפז בעצמו.

"לפני כשנתיים וחצי, כשהייתי מאושפז תקופה ארוכה עקב הפציעה הקשה שלי במלחמה, ועדיין תחת הרושם הקשה של מה שראיתי ב-7 באוקטובר באזור העוטף, וכשהמלחמה עדיין נמשכת, חשבתי מה אני יכול לעשות במצבי", אמר. "חברתי למספר חברים פצועים גם הם, מהגדוד ומהשיקום, תחת הרעיון של 'נקמה חיובית' באויבים שלנו, באמצעות תגובה ציונית הולמת. הרעיון היה להקים חווה התיישבותית שיקומית וחקלאית".

שותפו להקמה, אליה שוהם, במקור מהיישוב רבבה, הגיע לאותו רעיון מכיוון אחר. הוא שירת ארבע שנים בסיירת מגלן, מגיל 21 עד 25, כשהתגייס מאוחר לאחר הישיבה. בתחילת אוקטובר 2023 היה בסופו של טיול ארוך בחו"ל.

"ממש כשתכננתי לחזור לארץ ב-5 באוקטובר טסתי מסרילנקה לווייטנאם. יומיים אחרי זה, בום. 7 באוקטובר", אמר. "אני חוזר לארץ, ישר נכנס למילואים עם החברים, עם החיילים שלי מהסדיר. נכנסים לשלושה חודשים בעזה". מאז, לדבריו, עשה חמישה עד שבעה סבבים.

אחרי הסבבים הראשונים התחילו הסימפטומים. "התקפי לחץ, סיוטים בלילות, התקפי עצבים וכל מה שפוסט-טראומה יודעת להציע", אמר. "היום אני יודע להגיד שאני מאובחן עם פוסט-טראומה מהשירות הצבאי הסדיר שלי".

הוא ניסה כמה מסלולים, ולדבריו הם עזרו עד גבול מסוים. "התחלתי לטפל בעצמי עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים שמציעים לך כדורים גם עם יוגה ועם מלא מלא מלא דברים. וברוך השם, זה הביא לשיפור במצב", אמר. "אבל המון מסגרות שיקומיות קצת תקעו אותי בלופ. בלופ כזה של 'טוב, עכשיו תהיה קשוב לעצמך, עכשיו תהיה עם עצמך'. אבל אתה לא בעשייה. אתה באיזושהי עצירה כזאת, ואז אתה מתחיל לשקוע בעצמך".

לצד הסימפטומים, אמר, יש קושי נוסף שקשה להסביר למי שלא היה שם. "אחת מהחוויות הכי קשות אחרי לחימה, ושל פצועים בכללי, זה החוויה שלא מבינים אותך. שאתה מסתובב ברחוב, ואתה מרגיש שעולם כמנהגו נוהג, ואתה לפני רגע היית בעזה בהיתקלות, ופינית פצועים, והיית בלופים של שמירות, ופתאום אתה חוזר אחורה".

הגשמת חלום

מה שעבד לאליה היה משהו אחר. "להיות בקהילה של חברים, שכולם עובדים ביחד ומשקמים את עצמם מתוך בנייה. מבחינתי זה היה החלום", אמר.

את החווה הוא חלם עוד לפני שפגש את מיכאל, אבל חלום אחר. "יש לי חבר, קוראים לו ארז, שאנחנו כבר עשר שנים חולמים ביחד להקים חווה. בקטע התיישבותי, לא בקטע שיקומי", אמר. לפני כחצי שנה נוצר החיבור עם יכין, "וביחד ישבנו, וככה פיתחנו ביחד את החזון של קהילה של פצועים שעובדת ביחד ומשתקמת ביחד מתוך עשייה".

מאז, אמר, החזון כולל גם את הקרקע עצמה: "עכשיו יש לנו פה גם התיישבות. כלומר אנחנו גם בעצם תופסים קרקעות שהן קרקעות חשובות, שתהיה בהם התיישבות יהודית. לעצור את הפלישות הערביות. וככה אנחנו גם רוצים לעזור פה לפצועים. זה החזון".

הש"ג של ירושלים

הנוף מהחווה הוא כל הטיעון של המקום: מצד אחד רמות מעבר לוואדי, מצד שני בתי בית איכסא על הגבעה ממול. במורד, גשר הרכבת לירושלים והכביש שמתחתיו.

בית איכסא הוא כפר פלסטיני מצפון-מערב לירושלים. הצד המזרחי של הכפר, הפונה לרמות, אינו מגודר. בין השניים מפריד ואדי בלבד.

זה ההקשר שבו מתאר מיכאל את תפקיד החווה: "חוות אלונה חוצצת בין הכפר הפלסטיני בית איכסא לצירי התנועה המרכזיים לבירה, ומהווה מעין עמדת ש"ג ביטחונית בכניסה לעיר. אנחנו הש"ג של ירושלים. בנוסף נוכחותנו במקום תורמת למניעת מעבר שב"חים דרכנו אל ירושלים". "ידוע שרבים מהמחבלים שביצעו פיגועים בעיר היו שב"חים שהגיעו מהאזור", הוסיף.

ציר פתוח

אליה מתאר את אותו מעבר בלשון חריפה יותר. "יש להם פה ציר שצה"ל מעלים ממנו עין, ציר כניסה וציר חופשי", אמר. "זה ציר שב"חים מוגדר, בהגדרה. זה מאוד מוזר למה לא מטפלים בו".

תושבי רמות התלוננו בעבר על אותה תופעה. בדיווח מאפריל 2025 תיארו תושבים חדירות של שוהים בלתי חוקיים מכיוון בית איכסא. לפיהם, קל לחצות את הגבול בין הכפר לשכונה, והמסתננים נעלמים עד שהמשטרה מגיעה. מהמשטרה נמסר אז כי כל אירוע המדווח לה מטופל בהתאם לנהלים.

לדברי אליה, תושבי רמות מגיעים לחווה מאז הקמתה. "כולם מספרים לנו כמה הם סבלו מהכפר, וכמה הם שמחים שאנחנו פה. כולם, כולם. ללא יוצא מן הכלל". על השאלה אם יש חיכוך עם תושבי הכפר, השיב: "בגלל שאנחנו מתואמים ויושבים על קרקעות שהן קרקעות מדינה, ולא לקחנו לאף אחד את הקרקע שלו, תושבי הכפר התרעמו, כי לקחנו להם שטחים שהם תכננו להשתלט עליהם, על אדמות מדינה. ויש פה עוד הרבה שטחים שהם השתלטו עליהם, אבל אין להם שום דבר שהם יכולים לעשות נגדנו".

אליה מתאר מה אמור לעמוד פה בעוד כמה שנים: לא חווה אלא כפר. "אנחנו שואפים לעשות פה כפר שיקומי לפצועים, שפצועים יוכלו להגיע אלינו לקבל מגורים בחינם, מגורים ועבודה, ויהיה להם פה בעצם קהילה תומכת. סביבה שבה הם מרגישים בנוח ובבית", אמר. "יהיה פה מסגרות שיקומיות, יהיה לנו יועץ תעסוקתי שירוץ איתנו, ויהיה פה יוגה וחדר מוזיקה. בעצם, יהיה אפשר לקבל איזושהי נקודת פתיחה מחודשת לחיים".

"המקום הוא הבית של הלוחמים ופצועי המלחמה, וכל אחד מהם מוזמן לבוא, לשהות כמה שהוא רוצה, או להצטרף באופן קבוע לפעילות", אמר מיכאל.

גם כשהחווה תהיה בנויה, הוסיף אליה, זה לא ייעצר שם. "בסוף הפוקוס שלנו הוא ההתפתחות והפיתוח ביחד עם האחרים".

נסגר לעת עתה הגולל על פרשת מינוי מנהל רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), שליוותה את המערכת הפוליטית והמשפטית בשנה האחרונה.

שר הבינוי והשיכון חיים כץ האריך בסוף השבוע, באישור בג"ץ, את כהונתו של יהודה אליהו, מקורבו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', כממלא מקום מנהל רמ"י בשלושה חודשים נוספים. לאחר הבחירות והקמת הממשלה הבאה, צפויה ועדת האיתור להכריע במינוי קבוע לתפקיד הבכיר.

שורשי הפרשה בדצמבר 2025, אז סיים יעקב (ינקי) קוינט חמש שנות כהונה כמנהל רמ"י ופרש מתפקידו. ראש הממשלה בנימין נתניהו בחן כמה מועמדים להחליפו, בהם יוסי שלי, שגריר ישראל באיחוד האמירויות, ויהודה מורגנשטרן, מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון. אולם המינויים לא יצאו לפועל, ובהיעדר מחליף שנבחר מראש נותרה רמ"י, האחראית לניהול כ-92% מקרקעות המדינה, ללא מנהל קבוע.

ב-2 בפברואר 2026, אישרה נציבות שירות המדינה את מינויו של עידן מועלם, מנכ"ל הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, לממלא מקום מנהל רמ"י למשך שלושה חודשים, עד להקמת ועדת איתור שתבחר מועמד קבוע. בתום התקופה התכנסה הוועדה והחליטה לקדם את מועמדותו של יהודה אליהו, שעמד בראש מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון. אליהו נהנה מתמיכתו של סמוטריץ', הממונה במשרד הביטחון על מנהלת ההתיישבות והמינהל האזרחי ביהודה ושומרון.

זיקה פוליטית

אלא שהליך הבחירה נקלע למשבר לאחר שהיועצת המשפטית של משרד הבינוי והשיכון, אפרת פרוקצ'ה, הביעה התנגדות למינוי, בטענה לזיקה פוליטית בין אליהו לסמוטריץ'. השניים היו ממייסדי היישוב טלמון, ובהמשך הקימו את עמותת רגבים, שאליהו שימש כמנכ"ל שלה. לאחר מכן כיהן כמנכ"ל המועצה האזורית מטה בנימין, ובפברואר 2023 מינה אותו סמוטריץ' לראש מנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון.

למרות ההתנגדות המשפטית, ועדת האיתור החליטה לקדם את מועמדותו של אליהו למינוי קבוע. אלא שבג"ץ התערב וביטל את ההחלטה, תוך הוראה לכנס מחדש את הוועדה לאחר החלפת שניים מחבריה: ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, מהרן פרוזנפר, ונציגת הציבור פרופ' עידית סולברג.

ב-16 ביולי הודיע שר הבינוי והשיכון חיים כץ על מינויו של אליהו לממלא מקום מנהל רמ"י לתקופה של שלושה חודשים. במקביל פעלו נתניהו, סמוטריץ' וכץ להחלפת חברי ועדת האיתור בהתאם לפסק הדין. במקום פרוזנפר נבחר אבי מאיר, מנכ"ל משרד ההתיישבות, ובמקום סולברג ביקשו למנות את פרופ' עדנה לנגנטל, מהחוג לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל.

מקלות בגלגלי הממשלה

אולם גם המהלך הזה לא הושלם. בייעוץ המשפטי סברו כי בתקופת הבחירות לא ניתן להשלים את מינוי חברי הוועדה החדשים, לכנס אותה ולקדם מינוי קבוע לתפקיד.

בממשלה הבינו כי לא ניתן יהיה להשלים את הליך המינוי הקבוע לתפקיד רמ"י לפני הבחירות, ולכן ביקשו להאריך את כהונתו של יהודה אליהו כממלא מקום מנהל הרשות. תקופת המינוי הזמני שלו הייתה צפויה להסתיים ב-16 באוקטובר, אולם המהלך נתקל בקושי משפטי.

במכתב שפרוקצ'ה שיגרה ב-8 באוקטובר לשר חיים כץ, היא הבהירה כי לאחר שעידן מועלם כיהן כממלא מקום במשך שלושה חודשים, החל מפברואר, ולאחר שאליהו השלים גם הוא תקופת כהונה של שלושה חודשים, מוצו ששת חודשי הכהונה הזמנית. לפיכך, הארכה נוספת מחייבת את אישור נציב שירות המדינה והייעוץ המשפטי לממשלה, ורק בהתקיים "נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת".

השימוע שלא יצא לפועל

פרוקצ'ה הצביעה על קושי משפטי נוסף בהארכת המינוי, הנובע מהזימון לשימוע ששלח כץ לאליהו ב-9 בספטמבר. השימוע נגע לטענות בדבר תפקודו של אליהו, לביטול אירוע רווחה לעובדים בשל שירת נשים, וכן לטענת השר כי אליהו מתעלם מדרישתו להקפיא מינויים של בכירים בתקופה הנוכחית. השימוע, שהיה אמור להתקיים לפני כחודש, נדחה לבקשת נציב שירות המדינה, דורון כהן, וטרם נערך.

בעקבות הקשיים פנתה המדינה לבג"ץ. בתחילה בג"ץ ביטל את מינויו הקבוע של אליהו, אך נתן לממשלה אפשרות למנותו כממלא מקום – והממשלה פעלה בהתאם. אלא שבחלוף שלושה חודשים, הודיעה היועצת המשפטית של המשרד, בתיאום עם היועמ"שית מיארה, שלא ניתן להאריך את כהונתו בשלושה חודשים נוספים.

הנימוק המשפטי-טכני לשיטת הייעוץ המשפטי היה שיש לצרף את תקופת כהונתו של ממלא המקום הקודם לתקופת כהונתו של אליהו, ולראות בשתי הכהונות יחד תקופה אחת של שישה חודשים. זאת אף שלא הוצג תקדים שבו חוברו תקופות כהונה של שני אנשים שונים לצורך הגבלת סמכות המינוי.

יצוין כי במקביל לכך שהיועצת מונעת את מינוי יהודה אליהו לממלא מקום, היא גם מונעת מינוי של מנהל קבוע לרמ"י בטענה כי זו תקופת בחירות. כלומר, מצד אחד היועצת מסרבת למינוי ממלא מקום, ומצד שני היא מונעת מינוי של קבע.

החלטה סופית זמנית

בג"ץ לא קיבל את טיעוני המדינה. השופטים יעל וילנר, עופר גרוסקופף וחאלד כבוב הבהירו כי לצורך חישוב תקופות הכהונה של אליהו כממלא מקום מנהל רמ"י, יש להתחיל את הספירה ב-22 ביולי 2026. לדבריהם, זהו המועד שנקבע בפסק הדין מ-15 ביולי, וממנו יש למנות את תקופות הכהונה בהתאם לחוק שירות המדינה (מינויים). בהתאם לכך, תקופת כהונתו הקודמת של אליהו בתפקיד אינה נכללת בחישוב תקופות מילוי המקום.

השופטים ציינו עוד כי עמדת המדינה, שלפיה יש לברר את הבקשה תחילה בשיח פנימי בין גורמי הממשלה, מקובלת עליהם, וכי אין מקום להכריע בנושא במסגרת הליך שכבר הסתיים בפסק דין סופי. עם זאת, לנוכח הזמן הקצר שנותר עד לפקיעת המינוי הזמני, הבהירו השופטים את נקודת המוצא לחישוב תקופות הכהונה.

מהפכה בנגב ובגליל

שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בירך על ההחלטה ומסר כי "העתקת מהפכת ההתיישבות מיו"ש לנגב ולגליל היא קריטית ומשמעותית לעתיד מדינת ישראל. אחד הכלים העיקריים במסגרתו נעתיק את המהפכה לנגב ולגליל הוא רשות מקרקעי ישראל, ואני שמח שיהודה אליהו שהוכיח יכולת ביצוע ועשיה מרשימות, ימשיך לכהן בתפקידו ולהעתיק את המהפכה לנגב ולגליל".

שר הבינוי והשיכון חיים כץ מסר: "אני מברך על החלטת בג"ץ, מאמין בשיתוף הפעולה לקידום ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב ובכל חלקי ארץ ישראל, ומאריך את כהונתו של יהודה אליהו בשלושה חודשים כממלא מקום ו/או כמינוי קבוע, מה שיגיע קודם".

עו"ד יהודה פואה מארגון "בצלמו" אמר ל-JNS כי "מצב שבו הייעוץ המשפטי הופך להיות לוחמני נגד המערכת, מנסה לחבל בעבודת הממשלה תוך כדי עבודתה, כשהוא מסתיר ומנסה להימנע מבירור הסוגיה פוגע בכולנו וחייב להיפסק".

לקראת בחירות האמצע שכבר החלו בארה"ב, מטה המפלגה הרפובליקנית בישראל ישיק בשבוע הבא קמפיין ראשון מסוגו הקורא לישראלים בעלי אזרחות אמריקנית להשתתף בהצבעה. מאמצים לגייס את הקול הישראלי לבחירות לנשיאות קיימים שנים רבות. אך זוהי הפעם הראשונה שיהיה מאמץ לשתף אותם גם בבחירות לבית הנבחרים ולשליש הסנאט.

"אנחנו צריכים אתכם עכשיו. עדיין יש זמן להשפיע על בחירות האמצע 2026", אומר התשדיר שיגיע גם לערוצי הטלוויזיות. בארגון "רפובליקנים מעבר לים – ישראל" (Republicans Overseas Israel) מגדירים את הקמפיין כ"מאמץ אחרון". כזכור, שלא כמו בישראל, החוק האמריקני מאפשר לאזרחים שגרים מחוץ לארה"ב להצביע במקומות מגוריהם. הם יכולים לעשות זאת באמצעות הדואר או האימייל.

חצי מיליון מצביעים

יום ההצבעה המרכזי והאחרון של בחירות האמצע יהיה בקלפיות ברחבי ארה"ב ביום שלישי, 3 בנובמבר, שבוע בדיוק לאחר הבחירות הכלליות בישראל. על מנת להצביע קודם לכן, המטה הרפובליקני פונה לאזרחים אמריקנים המתגוררים בישראל להירשם, לבקש את טופסי ההצבעה ולהצביע "בבחירות גורליות אלו".

ההערכה היא שיש בארץ כ-500,000 בעלי זכות בחירה אמריקנים החיים כאן בישראל. בעזרת עשרות מתנדבים שיפעלו ב-12 מוקדים ברחבי הארץ, ב-ROI "עמלים מסביב לשעון כדי להבטיח שבעלי זכות הבחירה אכן יממשו את זכותם". יצוין כי למעשה, מספר בעלי זכות הבחירה האמריקנים בישראל גדול יותר מאשר ב-10 מדינות שונות בארה"ב.

הרקע לקמפיין התקדימי הוא מה שנראה כמרוץ צמוד במיוחד גם לסנאט אך בפרט לבית הנבחרים, שבו מחזיקים הרפובליקנים ברוב של שני מושבים בלבד. במטה הישראלי סבורים שהקולות מהארץ עשויים להכריע את תוצאות הבחירות בחלק מההתמודדויות.

בישראל מתגוררים בעלי זכות בחירה ממדינות מפתח רבות, בהן מישיגן (10,000 מצביעים פוטנציאליים), ניו יורק (200,000), ניו ג'רזי (75,000), טקסס (7,000), ג'ורג'יה (8,000), פלורידה (30,000), אוהיו (17,000) וקליפורניה (25,000).

הקולות שעשויים להכריע

בחלק ממרוצים אלה – למשל במחוז הבחירה ה-17 של מדינת ניו יורק או במאבק על מושב פנוי בסנאט במישיגן – מתמודדים מועמדים רפובליקנים התומכים בישראל מול מועמדים רדיקליים, אנטי-ישראלים ואף אנטישמיים. ייתכן כי גורלם של מרוצים אלה יוכרע על חודם של מאות קולות בודדים.

יו"ר ארגון "רפובליקנים מעבר לים – ישראל" (ROI), עו"ד מארק זל, אמר ל-JNS כי "בעת שישראל ניצבת בפני איום קיומי מצד איראן ושלוחותיה, ובעת שהאנטישמיות משתוללת ברחבי ארצות הברית, אירופה והעולם כולו, היחסים בין ארה"ב לישראל חיוניים כדי שנוכל להביס את הרוע הממאיר המקיף אותנו. כעת, משנטשה המפלגה הדמוקרטית את ישראל ואת העם היהודי לטובת 'סוציאליסטים דמוקרטים' רדיקליים התומכים בחמאס – דוגמת ממדאני, אל-סייד ודריאליזה אווילה שבלייה (מחוז 13 בניו יורק) – הרי שהאפשרות להשתלטות דמוקרטית על בית הנבחרים מהווה איום על ישראל ועל עמנו, הגדול אף יותר מהאיום הנשקף מצד המולות בטהראן. לכן אנחנו משקיעים מאמץ אחרון זה כדי להביא את בעלי זכות הבחירה האמריקנים בארץ להירשם ולהצביע".

יצוין כי במדינות רבות, בהן ניו יורק, מישיגן ופנסילבניה, עדיין ניתן להירשם. עם זאת בחלק מהמקומות המועד האחרון הוא כבר ביום שני, 19 באוקטובר.

כשבוע לאחר סגירת הרשימות לכנסת הסתיימה עוד ישיבה ביטחונית בלשכת ראש הממשלה. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר יצא מהחדר, כאשר אחד מיועציו של בנימין נתניהו התלווה אליו לשיחה במסדרון.

בן גביר חזר על החשש שמלווה אותו כבר תקופה ארוכה: נתניהו מבקש את קולות הימין כדי לנצח בבחירות, אבל ביום שאחרי הוא מתכנן להקים ממשלה רחבה עם גדי איזנקוט, ללא עוצמה יהודית.

הוא ביקש אפוא הוכחה לכך שהליכוד מתכוון לשמר את השותפות. זבוב שהיה על קיר באותו מסדרון סיפר לי, שמקורבו של נתניהו הציע לבן גביר מעין "דמי רצינות": הליכוד ידאג לכך שבצלאל סמוטריץ' יחתום עם עוצמה יהודית על הסכם עודפים. כך יתחזק כוחן של מפלגות הימין שמימין לליכוד, ויוכח שהמטרה היא לשמר את גוש הימין גם לאחר הבחירות.

אלא שדמי הרצינות לא שולמו. בשבוע שעבר נחתם הסכם העודפים דווקא בין הליכוד לציונות הדתית, ועוצמה יהודית נותרה בחוץ.

הרבה מעבר לשיקול טכני

מבחינה משפטית ואלקטורלית, הסכם עודפים אינו התחייבות להקמת קואליציה. מדובר בהסדר טכני שנועד לשפר את חלוקת המנדטים בין שתי רשימות. אבל בפוליטיקה, ובעיקר במערכת בחירות שבה שאלת הרכב הממשלה הבאה עומדת במרכז, גם להחלטה טכנית יש משמעות פוליטית.

בעוצמה יהודית לא רואים בהסכם אירוע בודד. הם מצרפים אליו את הימנעותו של נתניהו מהופעות ומתמונות משותפות עם בן גביר; את הפרסומים על מסרים שהועברו לגורמים מדיניים בחו"ל בנוגע לאפשרות להקים ממשלה בלעדיו; ואת הדיבורים החוזרים בליכוד על הקמת "ממשלה לאומית רחבה". גם התבטאותו של מועמד הליכוד, אלי גולדשמידט, שלפיה איזנקוט עשוי להיות שר ביטחון מצוין, השתלבה מבחינתם בתמונה המדאיגה.

לכך מצטרפת עובדה פוליטית משמעותית: בכירים במפלגת ישר, ובהם איזנקוט ויורם כהן, הבהירו כי אינם פוסלים בהכרח ישיבה עם הליכוד או עם סמוטריץ', אך שוללים שותפות עם בן גביר. במילים אחרות, מבחינת עוצמה יהודית, האפשרות לממשלת נתניהו–איזנקוט אינה רק תרחיש תיאורטי. היא אפשרות פוליטית שעלולה להשאיר אותם מחוץ לקואליציה, גם אם ימליצו על נתניהו לראשות הממשלה.

הכל נשאר במחנה

ובזמן שבגוש הימין מתווכחים על המשמעות של הסכם העודפים, בגוש המתנגד לנתניהו כבר הושלמה חלוקת הזוגות. נפתלי בנט ואביגדור ליברמן חתמו על הסכם עודפים בין מפלגותיהם, ואילו גדי איזנקוט חתם עם יאיר גולן.

מאחורי החלוקה הזאת יש גם שיקולים פוליטיים: לבנט ולליברמן היה קושי להציג שותפות אלקטורלית ישירה עם יאיר גולן, במיוחד לנוכח הניסיון שלהם לפנות גם לבוחרי ימין ומרכז. ההסכם בין איזנקוט לגולן אפשר לארבע המפלגות להסדיר את חלוקת העודפים בתוך המחנה, בלי שבנט או ליברמן יידרשו לחתום עם הדמוקרטים.

אבל ההסכם של איזנקוט עם גולן מעורר שאלה נוספת. איזנקוט מבקש להציג את מפלגתו כבית פוליטי רחב, שמסוגל למשוך גם מצביעים מהימין המתון. יאיר גולן מוביל מפלגת שמאל בעלת עמדות שונות בשורה של סוגיות מדיניות וביטחוניות. החתימה ביניהם אינה מוכיחה הסכמה אידאולוגית בכל התחומים, אבל היא בהחלט מלמדת על סדר העדיפויות הפוליטי של איזנקוט: בשלב הזה, המאמץ להחלפת הממשלה והארגון המשותף של המחנה גוברים על ההבדלים שבין המפלגות.

יש כאן גם אירוניה פוליטית. בן גביר חושש שנתניהו יקים ממשלה עם איזנקוט, ובאותו זמן איזנקוט עצמו חותם על הסכם עודפים עם יאיר גולן. מבחינת בן גביר, אלה שני מהלכים שממחישים את הסכנה שהוא מזהיר מפניה: ממשלה שתוקם באמצעות קולות הימין, אך תישען על שותפים שמוכנים להרחיק אותו ממנה. מנגד, תומכי ההסכמים בשני המחנות יטענו שמדובר בצעדים אלקטורליים שנועדו למנוע אובדן קולות, ולא בתוכנית להרכבת הממשלה.

נראה ברגע האמת

בסופו של דבר, הסכמי העודפים לא יכריעו מי יישב בממשלה הבאה. הם גם לא מחייבים אף מפלגה לשבת עם שותפתה להסכם. אבל הם מאפשרים הצצה למערכות היחסים, לאילוצים ולחששות שמלווים את ראשי המפלגות לקראת יום הבחירות.

בן גביר ביקש מנתניהו הוכחה לכך שהקולות שלו לא ישמשו להקמת ממשלה בלעדיו. הוא קיבל הבטחה להסכם עודפים, וראה אותו נחתם עם מפלגה אחרת. עכשיו נותר לראות אם גם ההבטחות על הרכב הממשלה הבאה יעמדו במבחן המציאות.