כמעט שנה חלפה מאז השיק הנשיא טראמפ את “מועצת השלום” – הגוף שמשימתו הראשונה הייתה להפוך את מאורת הגיהנום העזתית למוקד תיירות עולמי. קבוצה קטנה של אנשים טובים וחכמים לקחה על עצמה את המשימה הבלתי אפשרית.
אך במלאת אחד עשר חודשים, היא אכן התבררה ככזו. כלומר, את 40 האחוזים שנותרו בשליטת ארגון הרצח חמאס, לא ניתן כיום לנהל או לשקם. לפני שבועיים הופיע מנכ"ל המועצה, ניקולא מלדנוב, בוועידה באבו דאבי, הודה שהפעילות “קצת תקועה”, והאשים בעיקר את ישראל בקיפאון. קודם לכן, בפני מועצת הביטחון של האו"ם טען מלדנוב כי גם ישראל וגם חמאס לא עומדות בהתחייבויות שנטלו על עצמן במסגרת “תוכנית 20 הנקודות”. ההאשמה הזו כמובן אינה נכונה, שכן חמאס אמור היה לפני חודשים ארוכים להתפרק מנשקו, מה שכמובן לא קרה.
שותקים כמו דג
כל עוד חמאס חמוש ואף יוזם התגרויות כאלה ואחרות, ישראל חייבת לשמור על ביטחונה. כך, חדשות לבקרים צה"ל יוצא למבצע סיכול, ומעת לעת יש מבצעים מיוחדים כגון “קטיפתו” של אחד מבכירי חמאס שנותרו בחיים. ל"מועצת השלום” לא היה שום דבר לומר על הפעולה ההיא. אף הצהרה לא פורסמה, וניסיונות להשיג תגובה לא צלחו. גם על התפתחויות אחרות, כגון שיגור הבלונים או ניסיונות הפיגוע שיצאו מעזה, המועצה לא אומרת דבר.
כי למרות ההצהרות הרבות והכוונות הטובות באמת של חברי המועצה, מה שנותר מחמאסטן נשאר כזה, ולא בר שינוי בלי הפעלת כוח. ואולי אפילו עם הפעלת כוח. שכן בשורש העניין, הסדיסטים שמענים את בני עמם ולא חדלים ממזימות לרצוח את שכניהם היהודים, לא מוכנים לנקוט שום צעד שייטיב את גורלם שלהם. כאן קבורה עזה.
אפס חרטה
כל מי שעיניו בראשו מבין כאמור שהדרך היחידה והבלתי רצויה בעליל לשנות את המסלול הנוראי הזה היא כוח צבאי חיצוני. הוא יהרוג או ישבה את אלפי הלוחמים החמאסיים שממשיכים לעבוד בשירות האופן המעוות והנוראי שבו הם תופסים את הדת שלהם. בהנחה שהכוח הזר הזה לא יגיע מסקנדינביה, וגם לא מאף מדינה אסלאמית, המשימה תוטל על כתפי חיילי צה"ל. כנראה שהממשלה הבאה בישראל, יהיה אשר יהיה הרכבה, תבצע אותה.
אך עדיין, חשוב להבין את שורש הכישלון של מועצת השלום. יסודו לא בתוכניות החכמות של חבריה, ולא בהכנות הרבות של שלוחיה בקרית גת, בגבול עזה או בקהיר. “מועצת השלום”, וכל גורם אחר, לא מצליחים לחלץ את עזה ממר גורלה, כי העזתים עצמם אינם מעוניינים בכך. ייתכן מאוד שתוכניות לחינוך מחדש יישאו פירות בעוד שנות דור. אולי כן, ואולי לא.
אך כרגע, לציוויליזציה ששמה עזה, טוב מבחינתה לרבוץ בתוך רפש שנאתה לעצמה ולאחרים. באוהלים. ברחובות ההרוסים. בבוץ הזורם ברחובות. עד עצם היום הזה אין בהם חרטה על החגיגות שחגגו ב-7 באוקטובר. מבחינתם היה שווה, כי אנשיה וראשיה של עזה, בניגוד למושכלות היסודיים של הציביליזציה היודיאו-נוצרית, לא מחפשים טוב. זה לב העניין.
התנגשות ציוויליזציות
עזה אינה הישות המוסלמית הראשונה שהמערב חוזה מקרוב בעיוות המאפיין אותה. הדוגמה הקרובה ביותר, המוכרת היטב לארה"ב ולבעלות בריתה, היא אפגניסטן. 25 שנים למתקפת 9/11, ראוי להיזכר שהאמריקנים השקיעו 20 שנה, אלפי הרוגים וטריליוני דולרים בניסיון לעקור את יבלית הטאליבן מהמדינה הקשה. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. לא מיותר להזכיר שגם ברית המועצות בשיא עוצמתה, ברחה מפני הפנאטיות האפגנית אחרי תשע שנות מלחמה.
זה אפוא ההקשר שבו יש לבחון את האתגר העזתי. הוא הרבה יותר מסכסוך לאומי, גיאוגרפי או דתי. 100 הק"מ הרבועים שבהם חמאס פעיל, הם השטח שבו מתנגשות הציוויליזציות.
גם ישראל, גם מועצת השלום וגם מנהיגי העולם צריכים להכיר בכך. כי רק כשהדיאגנוזה תהיה ברורה, אולי אפשר יהיה להתחיל למצוא תרופה.