דעות

גדי איזנקוט ואביגדור ליברמן מאבחנים נכון שהשעה היא שעת חירום. ואולם, הפתרונות שהעלו לא ירפאו את ישראל, אלא יעלו אותה על מסלול של המתת חסד. עם כל הקושי, אין מנוס מניתוח השדה של ממשלת אחדות.
העם היהודי יגבר, אך המגמות במערב ובפרט בארה"ב מעוררות חלחלה. באמריקה, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני חוברים זה לזה כדי להוקיע את ישראל. ובאירופה, גל גואה של בוז לציוויליזציה העוטה כאפייה, מפרק מדינות מבפנים.
הרפובליקנים הובסו על ידי פרוגרסיבים ויריבים אנטישמיים של המדינה היהודית. אז נכון שלנשיא מצפות שנתיים לא קלות, אבל גם הברית עם ישראל וחיי היהודים בארה"ב עומדים להיפגע קשות.
מטרת העל של המפלגות הקרויות “גוש השינוי”, היא הזזתם מהשלטון של נתניהו ושותפיו. בדרך הן דורסות ברגל גסה את ההבטחות, הערכים והעקרונות כביכול שהציגו לאורך מערכת הבחירות. גיוס חרדים? טוהר בחירות? אחדות ציונית? אין צורך.
תוצאות בחירות האמצע מחייבות את ישראל להסתכל על ארה"ב בצורה חדשה. ידידתנו הטובה מעבר לים, היא מדינה הבנויה מארבעה קהלי יעד שונים בתכליתם. לכל קהל יש להתאים את המסרים, ובמידת הצורך גם את המאבק.
רדופה מקללת השואה, אירופה הפיקה ממנה את הלקחים הלא נכונים, וכיום עומדת על סף מלחמת אזרחים או כניעה לאסלאם. חזרה בתשובה ברוח היהדות, והכרה בציונות ובנצרות, יביאו ליבשת גאולה.
על רקע הסערות הפוליטיות והתעוררות הלאומנות הערבית, מבט מעמיק על המורשת, נתוני ההגירה והסמלים מגלה מציאות שונה לחלוטין ממה שמנסים למכור לנו.
הוא בדרך כלל נחמד, זה לא תפקידו הקלאסי ואין לו סמכות משפטית. אבל ישראל נדרשת לצעדי חירום. האם מר הרצוג מסוגל לכפות ממשלת אחדות?
שיתוף פעולה יהודי-ערבי הוא רעיון מבורך, אבל רק לאחר הכרה מלאה וסופית בכך שלא ניתן לחסל את מדינת היהודים – כי אפשר להיות חרדי וציוני, ואפשר גם להיות ערבי וציוני.
שנים ישראל כיסתה את הסדקים בפלסטרים. אך התזוזות העמוקות בחברה מחייבות חשבון נפש עמוק. היהדות היא עמוד התווך שעליו המדינה נשענת. יותר מדוקטרינה, מאמונה או מרעיון, זוהי ברית בין אלוהים ועמו למען טובת המין האנושי.
בתמורה להסרת החרם של האופוזיציה, ראש הממשלה צריך להציע היפרדות מהברית עם המפלגות החרדיות. היא ממילא אינה חלק מתפיסת העולם של הליכוד. ואחרת, אין לראשי “גוש השינוי” דרך לנמק את הפרת ההבטחות.
תוצאות הבחירות, כמו גם אתגרי הענק שניצבים בפני ישראל, מוליכים לאותה תוצאה: המפלגות הציוניות משני צידי המתרס הפוליטי חייבות לשלב ידיים, למרות האיבה ועל אף ההבטחות.