בבוקר 7 באוקטובר 2023, הישראלים התעוררו למציאות חדשה וכואבת. אך בעוד בארץ ליקקו את הפצעים, בעולם כבר התחילו הפגנות נגד המדינה היהודית. ברחובות ערים גדולות במערב נשמעו כבר באותו יום הקריאות “עצרו את רצח העם”. עבור ישראלים רבים, זו הייתה הפעם הראשונה שהם נחשפו להאשמה החמורה נגד מדינתם. ואולם עיון קצר בדפי ההיסטוריה מגלה: עלילת הדם, כאילו ישראל מחוללת רצח עם, מתגלגלת בעולם כבר עשורים רבים.
1982: אירועי סברה ושתילה
ב-16 עד 18 בספטמבר 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, טבחו פלנגות נוצריות ביושבי מחנות הפליטים סברה ושתילה שבביירות. אנשי המיליציה רצחו מאות אזרחים פלסטינים חפים מפשע, כולל נשים, ילדים וזקנים. העובדה שהמאורעות קרו באזור שבפיקוח ישראל, גררה גל גינויים.
בהמשך, קבעה ועדת חקירה ממלכתית, בראשות השופט יצחק כהן, כי לישראל יש אחריות עקיפה בכך שלא מנעה את כניסת המרצחים וכשלה לעצור את הטבח בזמן. בעקבות מסקנות הוועדה, התפטר שר הביטחון דאז אריאל שרון.
כמה חודשים לאחר האירועים בסברה ושתילה, ב-16 בדצמבר 1982, התכנסה העצרת הכללית של האו"ם. המטרה הייתה להצביע על החלטה 37/123D, שקבעה כי “הטבח מהווה אקט של רצח עם”. ההחלטה עברה ברוב של 123 מדינות, עם 0 מתנגדות ו-22 נמנעות.
בנוסח ההחלטה, ישראל לא מצוינת מפורשות כאחראית ישירה לרצח עם, וכך גם המליציות שביצעו את הרצח בפועל. השימוש במונח כללי ומתייחס לאירועים עצמם, בלי להפנות את האצבע כלפי גורם ספציפי. ועדיין, כתם הבוץ הודבק בישראל כבר אז.
2001: ועידת דרבן
בספטמבר 2001, נערכה בעיר דרבן שבדרום אפריקה ועידת האו"ם נגד הגזענות ושנאת הזר. אורח הכבוד היה לא אחר מאשר יאסר ערפאת. וכך, מה שאמור היה להיות במקור “כינוס להגנה על מיעוטים”, הפך עד מהרה לחגיגת שנאה נגד קבוצת מיעוט מסוימת מאוד: העם היהודי.
ברחבי דרבן התקיימו מחאות והפגנות רבות, שבהן הונפו שלטים ונשמעו קריאות נגד ישראל וציונות. אותן קריאות כללו, בין היתר, האשמות של ישראל ברצח עם וב"שואת הפלסטינים”. פידל קסטרו ציין בנאומו בוועידה את “רצח העם האיום המבוצע, ברגע זה ממש, נגד אחינו הפלסטינים”, וכינה אותו “רצח עם מתמשך”.
בדיעבד, רבים בישראל ובעולם היהודי מסמנים את ועדת דרבן כאירוע שנתן את האות לתחילתו של מסע דה לגיטימציה עולמי נגד מדינת ישראל – מסע שנמשך עד ימינו אלה, וסופו לא נראה באופק.
2014: נאום מחמוד עבאס בעצרת הכללית של האו"ם
בנאום של כ-30 דקות, שבסופו זכה יו"ר הרשות הפלסטינית למחיאות כפיים, הוא פירט כתב אישום חמור כביכול נגד המדינה היהודית. כדקה בלבד אל תוך הנאום, כבר אמר עבאס כי “ישראל מנהלת מלחמה חדשה של רצח עם נגד העם הפלסטיני”.
בהמשך, האיש שמכונה בישראל “אבו מאזן”, הביע תקווה כי “מי שסובלים מרצח בעזה, לא ירגישו לבד”. כל זאת, לצד אוצר המילים המוכר: כיבוש, אפרטהייד, קולוניאליזם, חרם וכדומה.
אינספור מאמרים שקריים
עלילת הג’נוסייד קיבלה דחיפה אדירה באמצעות מאמרים, מחקרים וטורי דעה, שפורסמו ברחבי העולם הרבה לפני 7 באוקטובר. הפצת המסרים בערוצים שמשדרים יוקרה ואמינות, כמו אנשי רוח, מוסדות אקדמאים וארגוני זכויות אדם, סייעה לתת לשקר ניחוח של עובדה מוגמרת.
ב-2006 כתב אילן פפה, היסטוריון ישראלי, מאמר בשם “רצח עם בעזה”. כלומר, כבר לפני 20 שנה הלין פפה על “רצח העם” שישראל מבצעת לכאורה בעזה. את המאמר הוא חותם כך: “יש לקוות שרצח העם בעזה לא יימשך”.
דוגמה נוספת היא מ-2014. מאמר המתאר את ה"נכבה” כאקט של ג’נוסייד פורסם כחלק ממקבץ מאמרים בשם “Journal of Holy Land and Palestine Studies”, שמקדמת הוצאת הספרים האקדמית של אוני’ אדינבורו, שבבירת סקוטלנד.
כותבי המאמר יוצאים נגד תחום לימודי הג’נוסייד באקדמיה בשל “העלמת העין”, לדבריהם, מרצח העם שישראל מבצעת כביכול נגד הפלסטינים. הכותבים שואלים במאמר שתי שאלות: “האם ישראל הציונית ביצעה במסגרת הנכבה ב-1948 רצח עם נגד החברה הפלסטינית? האם היא עדיין מבצעת רצח עם, באופן הדרגתי אך בלתי פוסק, נגד העם הפלסטיני?”.
ב-2016, ארגון “זכויות האדם” האמריקני Center for Constitutional Rights פרסם מאמר בשם “רצח העם של העם הפלסטיני: מנקודת המבט של המשפט הבינלאומי וזכויות האדם”. במאמר, המילה “Genocide” מוזכרת לא פחות מ-40 פעמים. הארגון פעיל כבר 60 שנה, ולאורך שנות פעילותו הספיק לפרסם מספר רב של מאמרים המאשימים את ישראל בשלל פשעים נתעבים, כולל כאמור רצח עם.
מה זה בכלל ג’נוסייד?
השואה, שבה נרצחו באופן מכוון ושיטתי 6 מיליון יהודים, היא אחת הדוגמאות של מקרי הג’נוסייד המתועדים בהיסטוריה האנושית. היא נחשבת עם זאת, לקשה ולחמורה מכולן.
טרם השואה, המונח “Genocide”, רצח עם, לא היה קיים בשפה המשפטית. לאחר שהתבררו זוועות הנאצים וההיקפים הבלתי נתפסים של הרצח ההמוני, עלה הצורך לתת שם לפשע הנתעב. רפאל למקין, משפטן יהודי-פולני, הוא שטבע לראשונה את המונח ב-1944 בספרו “שלטון הציר באירופה הכבושה” (Axis Rule in Occupied Europe). ליצירת המילה ג’נוסייד, למקין הלחים את המילה היוונית “Genos” שפירושה עם, גזע או שבט, יחד עם המילה הלטינית “Caedere” שמשמעה להרוג או לרצוח.
עם זאת, בגלל הייחודיות שלה, השואה קיבלה את המונח “Holocaust”, שלא מקושר עד כה למקרים אחרים של רצח עם.
גם כוונה וגם ביצוע
באמנת האו"ם מ-1948, נקבעה גם הגדרה משפטית לפשע הג’נוסייד. כדי שמעשה ייחשב לג’נוסייד, צריכים להתקיים שני מבחנים: היסוד הנפשי והיסוד הפיזי.
המבחן הראשון, הנפשי, אומר שיש להוכיח כוונה להשמיד, באופן מלא או חלקי, קבוצה לאומית, אתנית, גזעית או דתית. כלומר, החוק הבינלאומי לא מסתפק בהוכחה שהתבצע הרג המוני – יש להוכיח שהוא נעשה בכוונת מכוון.
בנוסף, הדין בוחן גם את היסוד הפיזי. יש להוכיח כי התרחשו אחד או יותר מחמשת המעשים הבאים: הריגת אנשים הנמנים עם הקבוצה, גרימת נזק גופני או נפשי חמור לאנשים הנמנים עם הקבוצה, יצירת תנאי חיים שעלולים במכוון להביא להשמדה חלקית או מלאה של הקבוצה, נקיטת צעדים למניעת ילודה בקבוצה, והעברה בכפייה של ילדי הקבוצה לקבוצה אחרת.
בהתחשב בכך שהמסגרת המשפטית נרקמה במסדרונות האו"ם, מדהים לגלות שהאו"ם עצמו שיחק תפקיד מרכזי – ויחסית ראשוני – בקידום ובביסוס עלילת הג’נוסייד נגד ישראל.
