כבר קרוב לחודש שגל מהומות ענק שוטף את צרפת, כשבימים האחרונים חלה הסלמה משמעותית: חורבן, הצתות, ביזה ואלפי נפגעים בקרב המפגינים והמשטרה. תקריות אלימות התרחשו בערים רבות בצרפת – מפריז עד מרסיי. אמש, בהנחיית נשיא המדינה, עמנואל מקרון, הוטל עוצר לילי בחלק ממוקדי ההתפרצות, בתקווה לדכא אותן.
בתוך הכאוס הכללי ישנה כמובן הזווית היהודית. לפחות בית כנסת אחד נפגע ונבזז, אך נכון לרגע זה לא ידוע על כוונה מיוחדת לפגוע במוסדות של הקהילה ונראה שהפגיעה בו הייתה כחלק מההתפרצות הכללית.
אך יהודים מטבע הדברים חוששים יותר, ולא רק שם בצרפת אלא גם כאן בארץ. בשנה האחרונה, עוד לפני גל האלימות, חל גידול בעלייה מצרפת והוא חצה רף שיא של 4,000 איש.
עולים חדשים, שנמצאים בקשר הדוק עם קרוביהם במדינה, סיפרו ל-JNS מה הם שומעים מהחברים ומבני המשפחה שנשארו שם: איך הכאוס נראה ביומיום, עד כמה הסנטימנט האנטי-ישראלי והאנטישמי מורגש, והאם המצב משפיע על ההחלטה לעלות לארץ.
קשה לראות מהצד
מרים, בת 40, עלתה ארצה מצרפת בחודש יולי האחרון. היא מתגוררת כיום בחדרה, ועדיין נמצאת בקשר עם חבריה בצרפת. מאז תחילת המהומות, מרים שומעת מהם על התחושות הקשות שמלוות אותם.
“יש לי חברים שגרים בשכונות היוקרתיות ביותר בפריז, וגם כאלה שגרים בפרברים. לצערי, המצב קשה מאוד בכל המקומות האלה. יש לי גם חברים בליון, העיר שבה נולדתי, ומה שקרה שם פשוט מזעזע. העיר ממש נהרסה ונבזזה”.
לדבריה, המצוקה נראית קצת אחרת אצל חבריה שאינם יהודים: “רוב החברים שלי בצרפת יהודים, אבל יש לי גם חברים לא יהודים שתומכים בישראל, והם מפחדים מאוד. הם אומרים שבניגוד ליהודים, להם אין לאן לברוח ואין שום מקום מפלט”.
היא לא מסתירה את החשש שלה לעתיד צרפת. “זה באמת אסון, ולא רק עבור היהודים. גם צרפתים רבים, אנשים מן השורה שלא היו קשורים לכל האירועים האלה, נפגעו ממה שקרה. המצב מדאיג מאוד, וקשה לראות מהצד מה קורה למדינה שבה גדלתי”.
מחשבות על עלייה
מרים שומעת מחבריה גם על שיקולי העלייה בצל האירועים האחרונים. “כן, ברור, זה משפיע עליהם מאוד. יש אנשים שכבר חשבו על עלייה ופתחו תיקי עלייה בעקבות מה שקרה. אחרים בכלל לא חשבו על זה קודם, ופתאום מתחילים לשאול את עצמם אם הגיע הזמן לעשות את הצעד הזה”.
אבל עלייה, לדבריה, היא לא צעד מובן מאליו: “אני מאמינה שמשפחות רבות עם ילדים קטנים, בסופו של דבר, יחליטו לעזוב את צרפת ולעלות לישראל. אבל אני מפחדת שהאנשים המבוגרים, הפגיעים יותר, יישארו מאחור. אלה האנשים שאני הכי דואגת להם, כי בשבילם לעזוב את צרפת ולבנות חיים חדשים בישראל זו החלטה קשה במיוחד. הם צריכים לעזוב את כל מה שהם מכירים, להתרגל לשפה חדשה, להתמודד עם ביורוקרטיה, לחשוב על הפנסיה שלהם ועל השאלה איך יצליחו לחיות בישראל, כשהמחיה כאן יקרה יותר”.
גם בצרפת מרחף סימן השאלה של מערכת בחירות קרבה. “בצרפת יש אנשים שעדיין מקווים שהמצב ישתנה בעקבות הבחירות, אבל אני לא חושבת שאפשר לבנות על זה שהכל ישתנה רק בגלל בחירות”.
מקום בלב לישראל
מרים משתפת גם בסיפור האישי שלה. “המצב של היהודים בצרפת תמיד היה מורכב, ולעיתים גם מדאיג. בספטמבר 1995 חוויתי פיגוע בבית הספר היהודי שבו למדתי, בעיר ליון. ברוך השם לא היו הרוגים, אבל אנשים רבים נפצעו, גם פיזית וגם נפשית. האירוע הזה השפיע עליי מאוד והותיר בי חותם עמוק. מאותו יום תמיד ידעתי שיום אחד, לא משנה מה יקרה, אעשה עלייה ואבוא לחיות בישראל”.
היא מתארת חיים של עליות ומורדות. “בהמשך היו תקופות רגועות יותר, שבהן נדמה היה שהאנטישמיות פחות מורגשת. אבל עם השנים המצב שוב הידרדר. משנות ה-2000, יהודים בצרפת נרצחו בפשעי שנאה אנטישמיים מזעזעים, כמו אילן חלימי, שרה חלימי ומיריי קנול, לצד קורבנות רבים נוספים. לאט לאט הבנו שהאנטישמיות הולכת ומקבלת ממדים מדאיגים יותר ויותר. למרות הכל, ישראל תמיד תפסה מקום מיוחד בלב שלנו ובמחשבות שלנו”.
“מפחד לחבוש כיפה”
ג’רמי פריאנטה, “ציוני בנשמה” להגדרתו, עלה ארצה באוגוסט האחרון עם אשתו ושתי בנותיו. הוא נולד וגדל במרוקו, שם מתגוררים עדיין שני הוריו, ובגיל 18 עבר לשטרסבורג ללימודי משפטים. את אשתו הכיר בחופשה בישראל.
ג’רמי מספר על המציאות שחווה כרגע משפחתו. “אחי גר בשכונה יוקרתית בלוולואה-פרה (Levallois perret). יש שם הרבה יהודים. בימים האחרונים הוא מפחד ולא חובש כיפה. הוא בטוח שיקרה משהו. בשכונה שלו לא היו מהומות, אבל 10 דקות נסיעה משם כן היו”. לדבריו, אחיו חווה אירוע אנטישמי של ממש: “צרפתייה נוצרייה צעקה לו ‘יהודי מסריח’ ברחוב בזמן העבודה. מאז הוא החליט לא לחבוש כיפה”.
ההתפרעויות הדרמטיות ברחובות גרמו לאחיו לעשות מעשה שלא עשה מעולם. הוא הלך לכנס עלייה של הסוכנות היהודית בשבוע שעבר, כדי לבחון את הנושא. “זו פעם ראשונה שהוא עושה צעד שקשור לעלייה”, אומר ג’רמי.
לנוכח הבלגן המתחולל בימים אלה ברחבי צרפת, ג’רמי מסביר שמבחינתם העלייה לא קרתה “בזמן”, כלומר שהם הספיקו לעזוב לפני ההסלמה, אלא דווקא מאוחר מדי – משמע בעיניו הם היו צריכים לעלות מזמן. גם טבח 7 באוקטובר עודד אותו ואת אשתו לעלות. “במרוקו לא הכרתי אנשים קיצוניים כמו שהכרתי בצרפת”, הוא מספר. “פגשתי אנשים אכזריים וגזעניים, גם צרפתים מקוריים. כשגרתי בצרפת, אבא שלי אמר לי לחזור למרוקו”.
ג’רמי שמע מחברים שאינם יהודים בצרפת על תחושות דומות לאלה ששמעה מרים מחבריה: “לפחות לכם היהודים יש הגנה, יש לכם מדינה, יש צבא”.
