משהו משתנה ביחסי ישראל-ארה"ב. עוד מתקפה של העיתונאי העוין לישראל, טאקר קרלסון, משהו שאמר סגן הנשיא ג’יי די ואנס, וכו’. התגובה הראשונית היא פאניקה. ואכן, המצב רציני, זה נכון. אבל פחד הוא לא תכנית עבודה.
המפלגה הדמוקרטית, שדורות של יהודי אמריקה הכירו, השתנתה דרמטית. האגף הפרוגרסיבי השתלט עליה עם פוליטיקת הזהויות, קריאה לגבולות פתוחים, תמיכה בהגירה בלתי חוקית ועמדות אנטי-ישראליות שפעם היו בלתי נתפסות. בשנה שעברה, בגבעת הקפיטול, ישבתי עם אנשי צוות של שני חברי קונגרס דמוקרטים פרו-ישראלים. הם בכו וסיפרו שהבוסים שלהם הפכו למנודים במפלגתם.
עכשיו מתרחשת רעידת אדמה גם בימין, והיא קריטית לעתיד ישראל.
הבוחרים עייפים
כיום נשיא פרו-ישראלי במיוחד יושב בבית הלבן, אבל טראמפ לא יישאר שם לנצח. גם אם סגנו יירש אותו, השאלה החשובה אינה מה ואנס חושב על ישראל, אלא מה חושבים הבוחרים שלו. והבוחרים השמרנים הצעירים, בעיקר הגברים, משתנים במהירות.
זה היה המסר המרכזי בשבוע שעבר בוועידת השמרנות הלאומית בירושלים. יורם חזוני וקרן אדמונד ברק כינסו הוגים ומנהיגים מאמריקה, אירופה וישראל כדי לדון בלאומיות, ריבונות, הגירה, משפחה, אמונה וביטחון. כל זאת במאמץ לגייס שמרנים למאבק נגד המהפכה האדומה-ירוקה שמפוררת את המערב מבפנים. חזוני הושיב ארבעה קולות מהימין האמריקני – מת’יו פיטרסון, אמנדה מיליוס, ג’ונתן קיפרמן וויליאם וולף – כדי להסביר לישראלים מה קורה בימין האמריקני היום.
המסר הנוסף שעלה מדבריהם הוא שגברים לבנים שמרנים באמריקה עייפים. הם עייפים מכך שמאשימים אותם בכל הצרות של אמריקה. עייפים ממלחמות מעבר לים. עייפים מפוליטיקאים שלדעתם שיקרו להם על המלחמה בעיראק, על “הסיוע הרוסי” לטראמפ בבחירות 2016, על המחשב של האנטר ביידן, ועוד. הם זועמים גם על הגירה בלתי חוקית ועל אובדן הגבולות והזהות הלאומית.
ואותה קבוצת אוכלוסייה שואלת שאלה שישראל חייבת לענות עליה: איך התמיכה בישראל מחזקת את אמריקה? במשך עשרות שנים הרפובליקנים הניחו שהתשובה מובנת מאליה. הדור הבא כבר לא.
אין תחליף לטיעון טוב
יש גם פרדוקס מסוכן. צעירים שמרנים רואים יהודים פרוגרסיביים בולטים התומכים בגבולות פתוחים, בהגירה בלתי חוקית ובפוליטיקת זהויות שמשמידה את ארה"ב מבפנים. אחר כך הם מזהים את אותן דמויות תומכות בישראל, אף שישראל עצמה בנתה גדר כדי לעצור מסתננים.
מכאן הדרך קצרה לתיאוריות רעל: היהודים שולטים באמריקה, ישראל רוצה להרוס את ארה"ב, ישראל שולטת בוושינגטון, אמריקה נלחמת בשביל ישראל.
אז מה לומר?
הטענות שגויות, אבל לצעוק “אנטישמי” לכל מי שמדבר ככה אינו תחליף לטיעון.
אמרו לנו בכנס שאם קרלסון משקר על ישראל, צריכים להפריך את השקרים האלה. אם טוענים שישראל גררה את אמריקה למלחמה באיראן, חייבים להציג את העובדות. אם שואלים על הסיוע, יש להסביר על הערך האסטרטגי עבור ארה"ב, על מקומות העבודה האמריקניים שהסיוע מייצר, וגם על “אזיקי הזהב” שהוא שם על עצמאותה של ישראל.
בכנס גם המליצו על צעד בונה אמון: ישראל חייבת לומר בבירור שהיא תומכת בגבולות שיספקו הגנה בארה"ב, שהיא מתנגדת למהגרים בלתי חוקיים, ושהממסד היהודי הפרוגרסיבי באמריקה אינו מייצג את ישראל.
ישראל עצמה הרי מאמינה בגבולות חזקים, ריבונות, משפחה, אמונה, מסורת וזכותה של אומה להגן על זהותה. אלה ערכים הקרובים הרבה יותר לשמרנות הלאומית האמריקנית ממה שרוב האמריקנים מבינים. העניין הוא שאותם מצביעים שמרנים חושבים שיהודי ארה"ב הפרוגרסיביים מייצגים את ישראל, וזה כמובן איננו נכון. הקונצנזוס הישראלי, הרבה יותר שמרן מזה האמריקני.
אמריקה החדשה
עוד צעד שיעזור הוא החלפת מה שנקרא “הסיוע הצבאי” מארה"ב בשותפות אסטרטגית - תהליך שכבר החל. צעירים אמריקנים אינם רוצים בעלי ברית התלויים בהם. וזה טוב מזווית ישראלית, כי גם אנחנו לא רוצים להיות תלויים באחרים.
הפאנל שעורר סערה
ישראל היא מעצמה צבאית אזורית, מעצמת מודיעין וטכנולוגיה ונכס אסטרטגי בצומת שבין אירופה, אסיה ואפריקה. כלומר, הברית עם אמריקה אינה צדקה שהיא עושה עבורנו. אלא היא צריכה להיות שותפות בין שתי מדינות חזקות.
לכן, הפאנל שעורר סערה דווקא עשה שירות לישראל. רבים הבינו מדברי המשתתפים שאסור לכנות אף אדם אנטי־ישראלי או אנטישמי. אבל זה לא מה שהם אמרו.
הטענה שלהם הייתה אחרת. לפיה, השימוש בימינו במילה “אנטישמי” כדי לפסול אנשים, לא רק שאינו מועיל אלא יוצר תגובת נגד בקרב הרבה צעירים שמרנים. גם צעירים שכמעט לא מתעניינים בישראל בכלל, מאבדים רגישות להאשמות באנטישמיות ובאנטי־ישראליות. השיח הביקורתי כלפיהם, במקום לקרב אותם לישראל וליהודים, רק מרחיק אותם. לכן ההמלצה של אותם דוברים הייתה להתמקד בטענות הענייניות ולשכנע, ולא להגיב בהשמצות.
במצב דברים זה צריך אכן להפסיק לקחת את התמיכה הרפובליקנית והנוצרית כמובנת מאליה, להפסיק להפוך כל ספקן לאנטישמי ולהפסיק לאפשר ליהודים פרוגרסיביים להיתפס כנציגיה של ישראל. הבעיה היא שהממסד הישראלי, שגם הוא מושפע עמוקות מהחשיבה הפרוגרסיבית, כמעט אינו מעביר את המסר הזה.
המפה הישנה נעלמת. השמאל התרחק מישראל, ואסור להניח שהימין יישאר פרו-ישראלי לנצח. ישראל חייבת להבין את אמריקה החדשה ולדבר אליה ישירות כמדינה יהודית חזקה ועצמאית, וכשותפה טבעית של אמריקה במאבק נגד הברית המסוכנת בין השמאל לג’יהאד.
ישראל כזאת היא מדינה שהאמריקנים השמרנים ירצו לעמוד לצדה.