ב-1789 יצאו ההמונים בצרפת לרחובות בדרישה לחירות, לשוויון ולסילוקו של סדר ישן שנתפס כמנותק מן העם. יותר ממאתיים שנה אחר כך, צרפת שוב בוערת.
על פניו, המחאה הנוכחית נולדה מתוך משבר במערכת החינוך: מחסור במורים, כיתות צפופות ותשתיות מתפוררות. אבל סיבות אלה, כפי שקורה לעיתים קרובות במערב בשנים האחרונות, הן רק תירוץ עבור מי שמבקשים להשמיד את התרבות האירופאית המסורתית – בזמן שדגל אש"ף בידיהם ושנאה יוקדת בעיניהם לכל מה שאותה מהפכה היסטורית מייצגת.
סדר חדש
ואולי כאן מסתתר הסיפור הגדול באמת: לא רק מה שקורה ברחובות, אלא השינוי שמתרחש מתחת לפני השטח בפוליטיקה הצרפתית. לקראת הבחירות לנשיאות באביב 2027, הזעם, השסעים והמאבק על זהותה של צרפת הופכים את המחאה הנוכחית לעוד פרק במאבק על הסדר הפוליטי הבא – והנהנית העיקרית ממנו כרגע היא מועמדת הימין הקיצוני, מארין לה פן.
אם יש אירוע שמסמל יותר מכל את אותה מהפכה צרפתית, הרי זה אירוע שריפת הבסטיליה ב 14 ביולי 1789. הבסטיליה הייתה הרבה מעבר לבית כלא – היא סימלה את השלטון האבסולוטי והשרירותי ואת ריכוז הכוח בידי המלך. נפילתה סימלה עבור המהפכנים את נפילת הסדר הישן ואת העברת הריבונות מהמלך לעם. הביטוי “להפיל את הבסטיליה” הפך למונח מחאתי, המבטא את הרגע שבו מחאה הופכת לערעור על עצם הלגיטימיות של הסדר הקיים. לא עוד דרישה לתקן מדיניות מסוימת, אלא תחושה שהמערכת כולה אינה מייצגת עוד חלקים מהציבור.
כמהגרים בשדה קוצים
בשבוע האחרון שלהבות אש התמרו מעל שמי פריז וערים נוספות במדינה, ולא בפעם הראשונה בשנים האחרונות.
בדצמבר 2022, במהלך טורניר גביע העולם בכדורגל שהתקיים בקטאר, תושבים בצרפת בעלי רקע מרוקאי בחרו “לחגוג” את הצלחת נבחרת מרוקו בהתפרעויות אלימות. נצפו עימותים עם המשטרה ונגרמו נזקים קשים לחנויות ולעסקים, כולל ביזה וונדליזם.
גם ביוני–יולי 2023 פרצו מהומות ברחבי צרפת לאחר שהמשטרה הרגה נער בן 17 ממוצא צפון-אפריקאי, במהלך עצירת תנועה בנאנטר. גם שם היו הצתות, ביזה, חסימות כבישים ועימותים קשים עם המשטרה.
אוכלוסיית המהגרים בצרפת לא צריכה סיבות מיוחדות כדי להפגין אלימות קשה כלפי הרשויות והמקומיים. אולם הפעם יש כאן משהו מעט שונה, דווקא בגלל הבחירות לנשיאות שצפויות להתקיים באפריל 2027.
כבר לא בשוליים
בהדרגה, אבל באופן מתמיד, המיאוס של האוכלוסייה המקומית בצרפת מחוסר ההשתלבות של המהגרים, גם אלו שהם דור שני או שלישי, הולך וגובר. על גלי הסנטימנט הזה נישאת בשנים האחרונות מנהיגת הימין הקיצוני, מארין לה פן. ב-2011 היא ירשה את אביה, ז’אן מארי, בהנהגת מפלגת “החזית הלאומית” שאותה ייסד. בעשור וחצי האחרונים, לה פן הפכה את המפלגה ממפלגת שוליים עם מאפיינים גזעניים ואנטישמיים לאלטרנטיבה היחידה לממסד הישן. אותו ממסד שגם אחראי על מדיניות ההגירה המתירנית לצרפת, וגם נכשל בהתמודדות עם תופעות הלוואי האלימות שלה.
לה פן למעשה עשתה בצרפת את מה שעושה כעת מפלגת “אלטרנטיבה לגרמניה” אצל השכנה גרמניה – רק שהיא התחילה הרבה יותר מוקדם, ולכן גם צפויה לקטוף את הפירות בקרוב מאוד.
בחירות גורליות
בימים האחרונים מחאות דומות התפשטו למדינות נוספות באירופה, כולל איטליה, בלגיה והולנד. לתושבים באירופה מתחיל להימאס מהמהגרים, ומחלחלת אצלם ההבנה שהמדינות משנות צביון ואופי ולמעשה נלקחות מהם. מציאות זו יצרה ריאקציה הפוכה לאותה הקצנה של המהגרים ותומכיהם מהשמאל הקיצוני.
יש דבר מאוד אירוני בכך, שדווקא אלו שנגדם יוצאת מארין לה פן – אוכלוסיית המהגרים – הם גם אלו שמובילים כעת את המחאות האלימות ברחבי צרפת, שמחזקות את לה פן בסקרים עוד יותר. לה פן מובילה בכל הסקרים כרגע, כשהיא צפויה להגיע בסיבוב הראשון עם מספר הקולות הרב ביותר, ובסיבוב השני לגבור על כל מועמד פוטנציאלי שיתמודד מולה.
וכך למעשה שני מחנות שקוראים תיגר על הממסד הישן ומבקשים להחליפו, כל אחד ממניעיו שלו, מציבים את צרפת בפני מהפכה חדשה לגמרי. תוצאותיה עתידות לקבוע לא רק את גורלה של צרפת, אלא את גורלה של אירופה כולה.