מדינה שעברה שלוש שנים של מלחמה רב-זירתית קשה ויקרה צפויה לצמוח מהר יותר מכל כלכלה מפותחת אחרת במועדון ה-OECD. מה ההסבר?
בתחזית העדכנית של קרן המטבע הבינלאומית (World Economic Outlook, אוקטובר 2026) ישראל ניצבת במקום הראשון(!) מקרב 38 המדינות החברות ב-OECD. הצמיחה הצפויה בשנה זו, על פי התחזית, תהיה בשיעור של 4.5%.
רק באפריל עוד העריכה הקרן שהצמיחה בישראל תעמוד על 3.5% בלבד. צרפת, באותה טבלה, צפויה לצמוח ב-0.4%, איטליה ב-0.8%, גרמניה ב-1.3% והאיחוד האירופי כולו ב-1.4%. אז מה קורה פה?
מה שמניע את ישראל
אולי בניגוד לרושם הראשוני, את הנתונים הללו צריך לבחון בקור רוח. אין בהם סיבה לחגיגה, אך גם לא לביטול, וזה מה שעומד מאחוריהם:
ראשית, החזרה לשגרה. ב-2023 צמח המשק הישראלי ב-2.0%, וב-2024 ב-1.7% בלבד – בהחלט מתחת לפוטנציאל. חלק מהצמיחה הנוכחית נובע מהחזרה של אנשי מילואים לשוק העבודה, מחידוש השקעות שנדחו ומהתאוששות של ענפים שנפגעו.
שנית, מנועי הצמיחה הבסיסיים לא נשברו. לפי רשות החדשנות, ההייטק היה אחראי ב-2025 לכ-58% מהייצוא הישראלי, כ-85 מיליארד דולר, ותרם כמחצית מצמיחת המשק. הביקוש העולמי לבינה מלאכותית תוצרת הארץ, לסייבר ולשבבים, פגש תעשייה שמייצאת בעיקר שירותים, ושירותים אפשר לספק גם כשהשמיים סגורים. כלומר, למרות המלחמה קטר ההייטק המשיך לדהור.
שלישית, התעשיות הביטחוניות. לפי משרד הביטחון, הייצוא הביטחוני ב-2025 הגיע לשיא של 19.2 מיליארד דולר. זו עלייה של כמעט 30% בהשוואה ל-2024, והשיא החמישי ברציפות. לא מיותר לציין שכ-36% מהייצוא הביטחוני של ישראל הופנה לאירופה.
רביעית, דמוגרפיה. לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אוכלוסיית ישראל גדלה ב-2025 ב-1.1%. הגידול נבע מריבוי טבעי, שכן מאזן ההגירה היה שלילי. כוח עבודה צעיר ומתרחב, הקיים בישראל כבר עשרות שנים, הוא יתרון מבני שרוב מדינות אירופה אינן נהנות ממנו.
אבל לצמיחה הזאת יש גם מחיר. לפי החשב הכללי במשרד האוצר, הגירעון הממשלתי עמד ב-2025 על 4.7% מהתוצר. ל-2026 תוכנן גירעון של 3.9%, אך אחרי מבצע “שאגת הארי” הועלה היעד ל-4.9%. בפועל, בספטמבר עמד הגירעון המצטבר ב-12 החודשים האחרונים על 3.2%. יחס החוב לתוצר עלה ל-68.5%, לעומת כ-60% ערב המלחמה, ובנק ישראל צופה שהוא יעלה גם ב-2026, זו השנה הרביעית ברציפות.
זאת ועוד, עומס המילואים נופל במידה רבה על אותם אנשים שמחזיקים את ההייטק ואת העסקים הקטנים. ב-2025 עזבו את הארץ כ-69 אלף ישראלים, ומטבע חזק שוחק את רווחיות היצואנים. ועוד דבר: אם מנכים את גידול האוכלוסייה ומודדים צמיחה לנפש, הפער מול אירופה מצטמצם. לפי נתוני קרן המטבע, הצמיחה לנפש ב-2025 הייתה כ-2.1% בישראל, לעומת כ-1.0% בגוש האירו. עדיין מדובר בנתון מרשים, אך הוא נמוך יותר משיעור ה-4.5% שהוצג בראש הדברים.
מה מעכב את אירופה
כך או כך, בזמן שכלכלת ישראל צומחת, זו של אירופה דורכת במקום. הקיפאון האירופי אינו כישלון של ממשלה זו או אחרת, אלא הוא תוצאה של מספר זעזועים מבניים שנערמו זה על זה.
משבר האנרגיה, שהחל עם הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022, חזר בעוצמה בעקבות המלחמה עם איראן והשיבושים במצר הורמוז. כלכלות תעשייתיות שמייבאות אנרגיה משלמות על כך ביוקר. בד בבד, התעשייה בליבת אירופה ניצבת מול תחרות סינית במכוניות חשמליות ובמכונות, ובמקביל ישנם המכסים האמריקניים של טראמפ. כללי התקציב מגבילים את מרחב התמרון של היבשת, והאוכלוסייה מזדקנת.
התוצאות של כל זה ניכרות בנתונים. גרמניה, הכלכלה הגדולה ביבשת, התכווצה ב-2023 ב-1.0%, דשדשה ב-2024 וצמחה ב-2025 ב-0.2% בלבד.
בצרפת, עוד לפני מהומות השבועות האחרונים, החוב הציבורי צפוי להגיע ל-118.5% מהתוצר והגירעון יטפס ל-5.4%. מאז פיזור האספה הלאומית ב-2024 נפלו שתי ממשלות בצרפת, ושתי חברות דירוג גדולות, S&P ו-Fitch, הורידו את דירוג האשראי שלה ל-A+.
החוב של איטליה צפוי להגיע ל-137.9% מהתוצר. עם זאת, הממשלה ברומא דווקא צמצמה את הגירעון וזכתה בשנה החולפת להעלאות דירוג.
שיעור האבטלה הכללי בגוש האירו צפוי לעמוד השנה על 6.3% (ובצרפת על 8.4%), לעומת 3.1% בישראל בלבד. גם האינפלציה בגוש, 3.1%, גבוהה מזו של ישראל העומדת על 1.8%.
אבל ההשוואה איננה חד-צדדית. יחס החוב של ישראל, כ-69% לפי קרן המטבע, נמוך מזה של צרפת ואיטליה, אבל גבוה מזה של גרמניה. הגירעון הכללי בברלין צפוי להגיע השנה ל-5.8% מהתוצר, בעוד דירוג האשראי של ישראל נותר “A” על פי S&P ו-Fitch, והוא עדיין נמוך מזה של צרפת. כלומר, המלחמות גובות מאירופה ומישראל מחירים שהשווקים לא שכחו.
וגם אין אירופה אחת. פולין צפויה לצמוח השנה ב-3.4%, דנמרק ב-3.7%, סלובניה ב-3.2% וליטא ב-2.7%. הפער העיקרי הוא בין הצפון והמזרח לבין הליבה התעשייתית הוותיקה. אירלנד, שצפויה להתכווץ ב-1.0%, משקפת בעיקר עיוות סטטיסטי שיוצרים תאגידים רב-לאומיים, ולא מיתון של ממש.
מי צריך את מי
בו בזמן שהנתונים הכלכליים של אירופה וישראל כה שונים, במוסדות האיחוד האירופי בבריסל מתנהל ויכוח על אופי יחסיו עם ישראל. בספטמבר 2025 הציעה הנציבות להשעות את סעיפי הסחר בהסכם ההתאגדות. ההצעה עדיין תקועה במועצה בלי הרוב הנדרש, בעיקר בגלל התנגדות של גרמניה, איטליה וצ’כיה, בעוד ספרד, אירלנד וסלובניה דוחפות להעביר אותה.
ב-12 באוקטובר דנו שרי החוץ של האיחוד בהצעה לאסור על סחר במוצרי ההתנחלויות. גם הפעם לא התקבלה החלטה. מספר ימים אחר כך הזהירה המועצה האירופית חברות מלהשתתף במכרזי הבנייה ב-E1.
עם הביקורת האירופית צריך להתמודד לגופה. אך לצדה עומדת גם שאלה כלכלית ואסטרטגית. האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ולישראל יש אינטרס מובהק בשוק האירופי, בתוכניות המחקר ובקווי התעופה.
מנגד, אירופה מגדילה את ההשקעה בביטחון ומחפשת שותפים בבינה מלאכותית, בסייבר, בהגנה אווירית ובאנרגיה ממזרח הים התיכון. אלה בדיוק התחומים שבהם ישראל חזקה. כך, כשגרמניה חיפשה הגנה מפני טילים בליסטיים, היא רכשה סוללות של “חץ 3". כלומר, התלות היא הדדית, ומי ששוקל להשעות הסכמים עם ישראל צריך להביא בחשבון גם את מה שאירופה עצמה תפסיד.
מכותרת למנוף
בחזרה למשק הישראלי, דווקא בגלל הנאמר לעיל, לישראל כדאי שלא להסתפק בכותרת על צפי צמיחה. שכן תחזית זו אינה רק הישג אלא גם הזדמנות, והיא עלולה להתבזבז אם הגירעון יתקבע, אם עזיבת הכישרונות תימשך ואם הבידוד הדיפלומטי יעמיק.
כדי לנצל את ההזדמנות, ישראל צריכה לבנות שותפויות שנשענות על אינטרס משותף. עליה לעשות זאת בעיקר עם מדינות הצפון והמזרח של אירופה, שצומחות, משקיעות בביטחון ומחפשות טכנולוגיה. כלומר, פולין, המדינות הבלטיות, צ’כיה והמדינות הנורדיות, ולצידן יוון וקפריסין בזירת האנרגיה. שיתופי פעולה בתעשייה הביטחונית, ברשתות חשמל ובמחקר יוצרים תלות הדדית שמגנה על היחסים טוב יותר מכל טבלת דירוג.
לכן, השאלה שלאירופה כדאי לשאול איננה רק איך ישראל עקפה אותה, אלא כיצד שתי כלכלות, שהאתגרים שלהן שונים כל כך, יכולות להשלים זו את זו. באותו אופן, גם לישראל נכון לבחון זאת מהצד שלה, ולחפש תשובה משותפת.