ביום שני, בשעה שלוש אחר הצהריים, כינס בני גנץ את מועמדי “כחול לבן”. האיש שפיקד על צה"ל, כיהן כשר הביטחון והיה מועמד לראשות הממשלה, הודיע לאנשים שהלכו איתו דרך ארוכה כי החליט להסיר את מועמדותו מהבחירות הקרובות. מעט לפני ארבע בצהריים פורסמה ההודעה לציבור. לאחר מכן, נסע גנץ לרעייתו רויטל, ורק בהמשך התייצב מול המצלמות.
הפרט המעניין ביותר בסיפור הזה התרחש עוד קודם לכן, כשגנץ קבע לעצמו את לוח הזמנים לפרסום ההחלטה. גנץ החליט שלא להמתין עד לרגע האחרון, אלא להכריע לפני פתיחת הקלפיות לחיילי צה"ל המשרתים בעזה, בסוריה ובלבנון.
הרמטכ"ל לשעבר חשב על החייל שנמצא הרחק מהבית, שממלא את חובתו למדינה ובוחר בפתק שעליו האותיות “כן”. גנץ לא היה מוכן שאותו חייל יצביע לרשימה שלא תתמודד, וקולו לא יוכל להשפיע על חלוקת המנדטים. אפשר להתווכח עם בני גנץ על כמעט כל החלטה פוליטית שקיבל – קשה להתעלם מהאופן שבו קיבל את האחרונה.
ממלכתיות או טעות
הסיפור הזה הוא במידה רבה סיפורו של בני גנץ בפוליטיקה הישראלית. אדם שנכנס אליה עם עולם ערכים מגובש, ודווקא הנאמנות לאותם ערכים גבתה ממנו שוב ושוב מחיר פוליטי.
אחרי טבח שבעה באוקטובר הוא בחר להיכנס לממשלת החירום של נתניהו, אף שידע היטב מה יאמרו על כך במחנה הפוליטי שלו – ולמרות ניסיונו ממשבר הקורונה. בני האמין שבשעת מלחמה נדרשת אחריות לאומית רחבה יותר מהמאבק בין קואליציה לאופוזיציה. היו מי שראו במהלך הזה ממלכתיות, בעוד אחרים ראו בו טעות פוליטית. אבל גם מי שחלק עליו התקשה לטעון שבני לא ידע מראש מה המחיר שהוא עלול לשלם.
בנאום הפרישה שלו חזר גנץ לאותה החלטה, והבהיר שאילו נדרש לכך שוב, היה נוהג באותה הדרך. הוא גם לא חיפש אשמים בכישלון האלקטורלי. במקום להאשים את התקשורת, הסוקרים, היריבים הפוליטיים או הבוחרים, אמר בפשטות: “לא הצלחתי לשכנע בדרכנו מספיק מהעם – והאחריות היא שלי”. משפט חריג בנוף הפוליטי שלנו, שבו גם כישלון אישי הופך בדרך כלל לאחריותו של מישהו אחר.
המרחק מהערכה להצבעה
ההחלטה לפרוש לא התקבלה מתוך השלמה פשוטה עם הסקרים שהתפרסמו בתקשורת, אלא להפך. במשך חודשים הפעילה “כחול לבן” מערך סקרים פרטי, שנועד לבחון את דעת הקהל באמצעות שיטות מחקר שהובאו מחו"ל וכלי בינה מלאכותית מתקדמים. במפלגה הניחו כי הסקרים הפומביים אינם משקפים במדויק את מצבה האלקטורלי.
על פי המידע שהגיע אליי, הנתונים שהתקבלו במערך הפנימי הציגו תמונה שונה באופן משמעותי מזו שהוצגה לציבור. במטה הבחירות של “כחול לבן” עדיין משוכנעים שהסוקרים יכלו לאכול את הכובע ביום רביעי הקרוב, כשיתבהרו התוצאות.
גנץ ראה בחודשים האחרונים התקדמות הדרגתית. הקמפיין החל להשפיע, המסרים הגיעו לציבור, ורבים הביעו הערכה כלפיו והזדהות עם דרכו. אלא שבין הערכה להצבעה יש מרחק. חלק מהנשאלים אהבו את גנץ, הסכימו איתו על הצורך באחדות, אבל לא היו מוכנים להתחייב שיכניסו את הפתק שלו לקלפי. רבים עדיין מתלבטים למי להצביע.
ככל שהתקרב יום הבחירות, גבר החשש שהאהדה לא תתורגם למספר הקולות הגבוה הדרוש, כדי לעבור את אחוז החסימה. גנץ יכול היה להמר, אבל הוא בחר שלא לסכן את קולותיהם של מי שהאמינו בדרכו.
עימותים במקום ערכים
וכאן נמצא אולי ההספד האמיתי. לא לבני גנץ, שימשיך להיות חלק מהחיים הציבוריים. ההספד הוא לעולם שבו יושרה ונכונות לשלם מחיר אישי הן נכסים פוליטיים.
הפוליטיקה הישראלית יודעת לתגמל עימותים, סיסמאות חדות והבטחות גדולות. היא מתקשה יותר לתגמל אדם שמוותר על כוח, כדי להישאר נאמן לעקרונותיו.
אין פירוש הדבר שגנץ הוא הפוליטיקאי הערכי היחיד בישראל, או שכל החלטותיו היו נכונות. יש אנשים ישרים ובעלי ערכים גם במפלגות אחרות בשני הגושים. יש ביניהם מחלוקות עמוקות ואמיתיות על הדרך הנכונה להנהיג את המדינה. אלא שפרישתו של גנץ מספקת הזדמנות להתבונן במחיר שמשלמים פוליטיקאים על בחירותיהם העקרוניות, בלי קשר לשאלה אם אנחנו מסכימים איתם.
הקולות שהיו עשויים להינתן ל"כחול לבן” לא נעלמו. הם יחפשו כעת בית פוליטי אחר, והשאלה המעניינת היא לא רק לאן יעברו, אלא מה יבקשו להשיג באמצעות ההצבעה.
גנץ האמין שממשלת אחדות ציונית וחוצת גושים היא צורך לאומי. גם בנאום הפרישה שלו הוא לא ויתר על התפיסה הזאת, והזהיר מפני חזרה למציאות הפוליטית שקדמה לשבעה באוקטובר. יש מי שרואים באחדות תנאי לקבלת החלטות היסטוריות, ויש מי שסבורים שדווקא הכרעה ברורה בין מחנות היא שתאפשר לממשלה לתפקד. אלה אינן שאלות טקטיות בלבד. הן נוגעות ליכולתה של ישראל להתמודד עם האתגרים הביטחוניים והמדיניים שממתינים לה מיד לאחר הבחירות – מצב ביטחוני מסוכן יותר מערב יום כיפור.
בארה"ב נערכים
עם האתגרים שממתינים מעבר לפינה, פרסם השבוע נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, מכתב תמיכה חריג בבנימין נתניהו. טראמפ קשר במכתבו קשר ישיר בין המשך כהונתו של נתניהו לבין השלמת המשימות האמריקניות והישראליות מול איראן ושאר אתגרי המזרח התיכון.
לפי גורמים בכירים במערכת הפוליטית שאיתם שוחחתי, מאחורי המסר הפומבי מסתתרות גם היערכוּת – ותוכנית פעולה – לגבי היום שאחרי הבחירות בישראל. לדבריהם, אם גדי איזנקוט ינצח בבחירות, בוושינגטון יבקשו להציג בפניו את התוכניות הביטחוניות הנוגעות לאיראן, את המהלכים המדיניים מול השותפות האסטרטגיות במזרח התיכון ואת האיומים הנוספים שארצות הברית מצפה מישראל להתמודד איתם בהקדם.
ההערכה של אותם גורמים היא שטראמפ ינסה להבהיר לאיזנקוט שהוא מעדיף שותפות ישראלית רחבה, שתאפשר את קידום המהלכים האלה – ובמרכז אותה שותפות, חיבור פוליטי עם נתניהו. “אתה בפנים או בחוץ?” ישאל טראמפ את גדי – או שאתה איתנו במערכה להשלמת השלום במזרח התיכון בממשלת אחדות עם ביבי, או שאתה בחוץ כי קואליציה צרה הנשענת על מפלגות ערביות לא תוכל, לשיטתו, להשלים את המשימה. כך לפחות מתארים אותם גורמים את המסר שעשוי להישמע בבית הלבן.
רגע לפני ההצבעה
בסופו של דבר, בעוד ימים ספורים נעמוד כולנו מאחורי הפרגוד. הקמפיינים יגיעו לשיאם, ההבטחות יהפכו גדולות יותר והמתקפות חריפות יותר. דווקא אז כדאי להיזכר בבני גנץ, שיעמוד הפעם בצד, אבל המסר שהותיר יישאר נוכח. דרכו לא הייתה חפה משגיאות, אבל הוא תזכורת לכך שפוליטיקה אינה נבחנת רק ביכולת לנצח. היא נבחנת גם בהחלטות שמתקבלות כשאין מצלמות, בנכונות לשאת באחריות ובמחיר שאדם מוכן לשלם למען מה שהוא מאמין בו.
לפני שנבחר למי להעניק את קולנו, ראוי שנשאל לא רק מה המועמדים מבטיחים לעשות מחר, אלא אילו עקרונות הנחו אותם כשנדרשו להכריע אתמול. קמפיין יכול ללמד אותנו מה פוליטיקאי רוצה שנהיה מוכנים להאמין עליו – ההחלטות שקיבל מלמדות מי הוא באמת.