בשנים האחרונות ניצבת החברה האמריקנית בפני טלטלה ערכית עמוקה. מה שהחל כתנועות מוצדקות לזכויות אזרח, שוויון נשים וזכויות להט"ב, עבר פוליטיזציה והקצנה תחת תנועת ה"ווק” (Woke).
מקור המונח “ווק” הוא בציבור השחור בארה"ב בשנות העשרים של המאה הקודמת, שקרא למודעות ולערנות מפני גזענות ואפליה ממוסדת. המונח פרח מחדש עם עליית התנועה לזכויות האזרח בהנהגת מרטין לותר קינג בשנות ה-60. אך בעשור הקודם הוא “נוכס תרבותית” בהתלהבות על ידי פרוגרסיבים בשמאל, ככסות לקידום אג’נדה רדיקלית. הניכוס הזה רוקן את המונח ממשמעותו המקורית והפך אותו להצהרה זהותית כפייתית.
השפעות אידיאולוגיות אלו, הנתמכות וממומנות בין היתר על ידי שחקנים זרים כמו קטאר וגורמים מרקסיסטיים, השתלטו בהדרגה על השיח התקשורתי, על חומרי הלימוד באקדמיה ועל תכני מוסדות התרבות. תהליך זה הוביל לטשטוש זהויות, לפגיעה בערכי המשפחה והדת ולאקלים תרבותי המאופיין בסתימת פיות, בתרבות הביטול (Cancel Culture) ובהדרת כל מי שמעז להציג עמדה שונה.
להשתלשלויות היסטוריות יש חוקים המזכירים את החוק השלישי של ניוטון, לפיו לכל פעולה יש תגובה שווה בגודלה והפוכה בכיוונה. באופן דומה, כמו מטוטלת, כל הקצנה פוליטית מתאזנת בסופו של דבר בתנועה נגדית.
ממדי הטירוף הווקיסטי משתקפים בשני אירועים שקרו רק לאחרונה: מושלת מדינת מסצ’וסטס חתמה על חוק המתיר הפלות בכל שלב של ההיריון ללא מגבלה, בכפוף לשיקול דעת רפואי. אירוע החתימה לווה בתשואותיהן של פעילות זכויות נשים. במקרה שני, קבוצות של נשים אמריקניות התארגנו לתמיכה באם שרצחה בדם קר את שלושת ילדיה הקטנים.
הקצנה זו מדגימה כיצד ערכים אנושיים בסיסיים נשחקו בשם אג’נדה רדיקלית.
מול הגל הזה של ה"ווק”, מתחילה להתעורר בשנה האחרונה מגמת נגד של חזרה לערכי היסוד של האומה האמריקנית.
בראש המגמה הזו עומדות כיום שלוש נשים צעירות, מוכשרות ודעתניות: סידני סוויני, סופי קנינגהם ואלה לאנגלי. הן מככבות בשלושה ממוקדי ההשפעה התרבותיים המרכזיים בארצות הברית: הקולנוע, הספורט והמוזיקה. השלוש מתייצבות בגאון מול חסידי תרבות ה"ווק”, עומדות על דעותיהן ומסרבות להתקפל מול גלי ההתקפות ומאמצי השמאל הרדיקלי להשתיק את קולן.
הראשונה שעוררה את זעם השמאל הרדיקאלי היתה סידני סוויני (Sydney Sweeney). סוויני היא אחת השחקניות המבוקשות והמצליחות ביותר כיום בהוליווד, שפרצה בסדרות כמו “אופוריה” ו"הלוטוס הלבן” והמשיכה לככב ולהפיק שוברי קופות בקולנוע.
בסביבה הוליוודית, המדגישה לעיתים מזומנות מסרים אידיאולוגיים נוקשים, סוויני מציגה קו ייחודי המבוסס על עצמאות מחשבתית וחופש ביטוי.
הקמפיין הבולט שלה לג’ינס של המותג American Eagle, הפך לנקודת ציון תרבותית: בעוד שתעשיית האופנה והמדיה פועלת בשנים האחרונות לנרמל דימויי גוף ונשיות אלטרנטיביים ולעיתים מטשטשים, סוויני הציגה נשיות אמריקנית קלאסית, זוהרת וטבעית, וקובעה כסמל של נשיות רצויה שמחזירה עטרה ליושנה.
בניגוד לכוכבות רבות שממהרות להתיישר עם נרטיבים פרוגרסיביים, סוויני אינה נרתעת מלהביע את עמדותיה, כולל תמיכה בישראל, שהיא בימים אלה צעד חריג ובולט במיוחד על רקע הלחץ הכבד בהוליווד לצדד בתנועות רדיקליות.
היכולת של סוויני לערער על מוסכמות ה"ווק” באה לידי ביטוי גם בקמפיינים המסחריים שלה, בהם הקמפיין הנרחב לציוד ובגדי ספורט עבור פלטפורמת Novig. בקמפיין זה, כמו גם בקמפיינים קודמים (כמו זה של American Eagle), היא ספגה ביקורת נוקבת מצד חוגים פרוגרסיביים בתקשורת, שטענו כי היא מחזירה לקדמת הבמה את “המבט הגברי” (Male Gaze) ומקדמת דימוי נשי מסורתי. ואולם, סוויני אינה נרתעת מההתקפות: היא הפכה לשותפה עסקית במיזם וממשיכה להפגין נשיות זוהרת, לא מתנצלת וחופשית מתכתיבים אידיאולוגיים, כשהיא זוכה לתמיכה רחבה ולאהדת הציבור.
מי אמרה “My body, my choice” ולא קיבלה?
הדמות השנייה היא סופי קנינגהם (Sophie Cunningham). שחקנית כדורסל מקצוענית בולטת בליגת ה-WNBA (בקבוצת האינדיאנה פיוור), הידועה בכישרון יוצא דופן, ביכולות קליעה מעולות ובסגנון משחק אגרסיבי ומחויב על המגרש.
ליגת ה-WNBA נחשבת בשנים האחרונות לאחת מזירות האקטיביזם הפוליטי הקיצוני ביותר בספורט האמריקני. קנינגהם בולטת ברקע זה בעמידתה הנחרצת נגד שיתוף גברים ביולוגיים (טרנסג’נדרים) בספורט הנשי, סוגיה שנתפסת בעיניה ובעיני רבים כפגיעה ישירה בהישגי הנשים ובערך השוויון הבסיסי.
לצד זה, היא מציגה בפומבי ובגאווה את ערכי הדת הנוצרית והאמונה שמנחים את חייה, אלמנט שהודר במשך שנים מהשיח הספורטיבי המקצועני, ומביאה לקדמת הבמה את החיבור בין מצוינות ספורטיבית לערכים מסורתיים.
קנינגהאם הפכה לחביבת האוהדים בקרב ציבור רחב של חובבי ספורט שחסרו את הדגש על ביצועים ספורטיביים נטו. היכולת שלה להישאר נאמנה לעצמה ולערכיה הפכה אותה לקול מרענן בליגה, והיא זוכה לתמיכה רבה ולפופולריות גוברת ברשתות החברתיות ובאולמות.
סוגרת את הרשימה היא אלה לאנגלי (Ella Langley). זמרת ויוצרת מוזיקת קאנטרי עולה, שהפכה לתופעה מוזיקלית מטאורית. שירה המצליח “Choosin’ Texas” דורג במקום הראשון במצעד ה-Billboard Hot 100 במשך למעלה מ-21 שבועות. בכך שברה את השיא לצעידה הארוכה ביותר במקום הראשון עבור שיר שאינו שיר חג של אמנית סולו.
בעוד שתעשיית המוזיקה הכללית נוטה לאמץ מסרים פרוגרסיביים אחידים, לאנגלי מחזירה את מוזיקת הקאנטרי לשורשיה הקלאסיים של העבר: שירה המבוססת על סיפורים אותנטיים, זיקה לבית ולמולדת, נאמנות וערכי משפחה. היא מייצגת דור חדש של יוצרים שמסרב להיכנע למיינסטרים השטחי ומציע מענה תרבותי עמוק למי שמחפש זהות ושורשים.
ההישגים האדירים של לאנגלי במצעדים והנתונים הגבוהים בשירותי הסטרימינג מוכיחים: ציבור “לב אמריקה” (The American Heartland) רואה בה ייצוג של קול אותנטי שאינו מתנצל על ערכיו.
הקשר הישראלי
המאבק התרבותי בארצות הברית אינו מתרחש בחלל ריק. כשבוחנים את הניסיון של מקדמי תרבות ה"ווק” לפרק ערכים של זהות לאומית, קהילה, דת ומשפחה, קל להבין מדוע מדינת ישראל הפכה למטרה מרכזית עבור אותו שילוב כוחות של אסלאמיסטים ומרקסיסטים.
ישראל מהווה כיום דוגמה חיה ומנצחת לכך ששמירה על זהות לאומית עמוקה, אמונה וערכי משפחה היא המקור לעוצמה, לחוסן חברתי ולשגשוג. חברה המחוברת לשורשיה מסוגלת לעמוד בפני האתגרים הקשים ביותר ולהישאר חזקה ומאושרת.
עבור האידיאולוגיה הרדיקלית, המודל הישראלי המצליח הוא איום ישיר. זו בדיוק הסיבה שמסעות ההשמצה והדה-לגיטימציה מופנים בעוצמה כזו כלפי ישראל, במטרה לחבל במעמדה בציבור האמריקני ולנתק את הזיקה בין שתי האומות החולקות את אותם ערכי יסוד.
בין שמדובר בדמויות כמו סידני סוויני, סופי קנינגהאם ואלה לאנגלי בארה"ב, ובין שבעמידותה האיתנה של מדינת ישראל, אנו עדים לציבור רחב שבוחר בזהות על פני בלבול, בעוצמה על פני התנצלות, ובערכים מסורתיים על פני פירוק ערכי.
בעמידה הזו על האמת והמורשת, הן אמריקה והן ישראל ימשיכו לנצח.