מפקדים וחיילים שלקחו חלק בלחימה בעזה הגיבו ברשתות החברתיות לטענות, שהושמעו בחלקים שפורסמו מהסרט “נז"א”. הם כתבו כי התרחישים המתוארים בסרט לא קרו, ולא יכולים היו לקרות במציאות. העדויות הגיעו מדרגי הלוחמים בשטח וגם מקרב מי ששרתו במפקדות שניהלו את הלחימה.
תהליך מוקפד
רס"ן (במיל’) יאיר מירון, שהיה בין מקימי מפקדת השבויים והנעדרים, וליווה מקרוב את הלחימה העצימה בעזה, הסביר כי המדיניות הנוקשה של שמירה על שלום החטופים הישראליים בעזה מפריכה את הטענות.
“העדויות שראיתי מהסרט ‘נז"א’ לא מתיישבות עם המדיניות שפגשתי”, כותב מירון. לדבריו, “הטענות בסרט, למשל שאושרה תקיפה עם צפי להרג של 500 אזרחים או שאמירת ‘אבא בבית’ הספיקה להפעלת תקיפה, לא דומות לתהליכי האישורים שלפיהם פעלנו”.
מירון, שחיבר את הספר “מתיר אסורים” על שירותו הדרמטי, תיאר בו בין היתר עד כמה מדיניות הפעלת האש הייתה זהירה בגלל החשש לשלום החטופים ובשל המדיניות להימנע מנזק אגבי. הוא כתב בפוסט בפייסבוק כי “במלחמה האחרונה תקיפות רבות נמנעו, בוטלו ונעצרו בגלל תהליך אישורים מסורבל, בגלל שיקולים משפטיים ובגלל חשש לפגיעה בחטופים. אני, באופן אישי, מכיר עשרות תקיפות שנמנעו בגלל חשש לפגיעה באזרחים”.
לדבריו, “בתהליכים שאני מכיר, אחרי שיעד הופלל (גם באמצעות טכנולוגיה) הוא עבר דרך חתחתים. היו גורמים אנושיים בדרך. היו בדיקות, אישורים, מחלוקות ומניעויות. זה היה תהליך איטי ומוקפד. בעיניי, לעיתים מוקפד מדי”.
הטכנולוגיה איתרה חטופים
מירון מסביר כי לא כל קצין או חייל שהיה מעורב בחלק כלשהו של שרשרת האישורים בדרך לביצוע תקיפה, מכיר את כל ההיבטים שלה, לפני ואחרי. “שירות כקצין ב-8200 לא מקנה בהכרח היכרות עם כל הדרך שעובר יעד עד לתקיפה. מי שמציג חלק מהתהליך כאילו הוא התהליך כולו, מטעה את הצופים”.
“גם לשיטת צווחני הג’נוסייד” כותב מירון, “יש כאן כשל עובדתי בולט. הסיבה, וגם האליבי, פשוטים: היו שם חטופים ישראלים. החשש לפגוע בהם חייב בדיקות ואישורים, ופעמים רבות עצר תקיפות בפועל. עבורנו זו הייתה אחריות יומיומית, מסביב לשעון. אני יודע כי הייתי בחדרים שבהם התקבלו ההחלטות”.
בנוגע לטענה כאילו תקיפות צה"ל נעשו באופן אוטומטי על ידי בינה מלאכותית אומר מירון כי “מי שמתאר תהליך שבו הטכנולוגיה סימנה, מפקד אישר, ומישהו לחץ על הכפתור, פשוט לא מבין איך הדברים עבדו. שימוש בטכנולוגיה, שאני גאה בו מאוד (משום שסייע באיתור חטופים – א"כ), אפשר לנו לעשות הרבה דברים במלחמה ולמעשה הציל פעמים רבות חיים של חפים מפשע. הוא בכל מקרה לא ביטל את שיקול הדעת האנושי ולא דילג על האישורים”.
לסיכום כותב מירון, “החבר’ה שהתראיינו על הגג מתארים תהליכים שלהבנתי לא יכלו לקרות”.
נשארנו בני אדם
סרן (במיל’) שחר ורון, שנפצע קשה בלחימה בעזה וכיום מועמד ברשימת “ביחד” לכנסת, כתב כי "אני הייתי שם. אנחנו היינו שם. בשבעה באוקטובר ראינו רוע שקשה לתאר במילים. עברנו בין הבתים, ראינו את התוצאות מקרוב ואיבדנו אנשים. את מה שהיה שם שום סרט לא באמת יצליח להעביר”.
בנוגע ללחימה, כתב ורון כי "שלושה שבועות אחר כך נכנסנו לעזה. שם נדרשנו להילחם באויב שלא משחק לפי שום כלל שאנחנו מכירים. אויב שלא תמיד עומד מולך במדים, שפועל מתוך מרחב אזרחי ומנצל את הערבוב בין לוחמים לאזרחים כדי להקשות עלינו להילחם בו. ובתוך המציאות הבלתי אפשרית הזאת נשארנו בני אדם”.
לדברי ורון, "כמפקד פלוגה הייתי שם כשהתקבלו ההחלטות. אני יודע כמה מאמצים עשינו כדי לצמצם פגיעה בבלתי מעורבים. אני הייתי שם. אני מכיר את המחיר. אני מכיר את המורכבות. ובעיקר אני מכיר את הלוחמים שלי ואני גאה בדרך שבה נלחמנו ובבני האדם שנשארנו”.
בן השגריר שנהרג
כזכור, חיילים וקצינים רבים נפלו במהלך הלחימה, כחלק ממדיניות צה"ל להקטין את הסיכונים של פגיעה באוכלוסייה המוגדרת כבלתי מעורבת. חלק מהלוחמים כתבו בעקבות הסרט, כי אם הטענות שבו היו נכונות, הרי שחבריהם ששילמו בחייהם, היו איתנו חיים כיום.
בין היתר, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, העיד פעמים רבות כי בנו, סרן משה ידידיה לייטר, נהרג משום שהוא והצוות שלו ניגשו פיזית לאזור מסוכן, במקום להפציץ אות מהאוויר. “הבן שלי נהרג בגלל שאנחנו נזהרים שלא לפגוע בחפים מפשע. הוא עשוי היה להיות היום חי, אם היינו עושים את מה שמאשימים אותנו”, אמר לייטר כבר לפני שנה ב-CNN, בתגובה להשמצות כאילו היה רצח עם בעזה.
