יממת 7 באוקטובר אינה הקטסטרופה הראשונה שהעם היהודי חווה. חגיגת הרצח ההמונית של מחבלי חמאס גם לא הייתה הניסיון הראשון לבצע רצח עם ביהודים, או בכלל. ואולם, בשונה מכל טבח המוני אחר, הזוועות של אותו יום תועדו בזמן אמת כפי שלא היה מעולם.
רוצחי חמאס שידרו החוצה ברשתות החברתיות את מעשיהם המחרידים, כשהם מתגאים בחוליגניות הברברית שתקפה אותם. כתמונת מראה, מרגע שהחלו להתברר הפרטים, המוני ישראלים סיפרו בזמן אמת על מה שעובר עליהם, במאמץ להציל את עצמם או את יקיריהם. החדשות והתיעודים המזעזעים שהגיעו מהיישובים המותקפים נעשו קשים מרגע לרגע. מעל הכל ריחפה תחושה קשה של חוסר אונים.
3 שנים אחרי, הרשתות החברתיות כמו הקפיאו בזמן את אותן שעות איומות, כמעט דקה אחר דקה. שמות של נעדרים פורסמו בתקווה שמישהו יודע היכן הם. קריאות לעזרה הלכו והצטברו. ומי שהיו בבית או רחוק מהלחימה, ניסו להבין מה מתרחש בדרום. רק בהמשך התברר גורלם של רבים מאלה שחיפשו אחריהם.
לא פחות מכך, הרשתות מתעדות כבר מהשעות הראשונות תחושות ודעות, שמלוות עד היום את השיח הציבורי. ההאשמה המיידית של ישראל מצד יריביה, הטענות של ישראלים לבגידה, התחזית שנתניהו יתחמק מאחריות והתדהמה מגודל הכשל - כולם היו שם כבר מהרגע הראשון.
במטרה לזכור ולהבטיח תיעוד של המאורעות הקשים, חזרנו אל חלק מהציוצים ברשת X, שמשקפים את ההלם והכאב הבלתי נסבלים, שעברו אז ועוברים עד היום על אזרחי ישראל. ניכר כי החרדה והכאב עוד היו טריים, כשאיש לא ידע כיצד יסתיים האירוע וכי מדובר באסון היסטורי. הנה כמה מאותן רשומות ברשת, שנותרו כמצבה חיה עד היום.
“היא עדיין בחיים?”
מסימני ההיכר של השבת השחורה ההיא ברשתות היו “רשימות הנעדרים”. הקריסה המוחלטת של שירותי הביטחון, החירום וההצלה באותו היום, והיעדר היכולת ליצור קשר עם אנשים רבים ששהו באזורי לחימה פעילים, הביאו קרובי משפחה ומכרים לנסות לאתר את יקיריהם דרך הרשתות החברתיות.
כך למשל, בת דודתה של הפראמדיקית, עמית מן, ניסתה לאתר את עמית שניתקה קשר. מאוחר יותר התברר שעמית נרצחה בקיבוץ בארי, לאחר שבמהלך המתקפה טיפלה בפצועים במרפאה בקיבוץ.
ברשת ניסו לאתר גם את עמית מגנזי, שחגג בפסטיבל הנובה. בהמשך התגלה שעמית ז"ל, בן 22 מנס ציונה, נרצח במסיבה.
מבין הסיפורים הכואבים של אותו יום הוא סיפורו של בן זוארמן. בשעות הצהריים של 7 באוקטובר, כתב בן ברשת שהוא מחפש את אביו, מוטי, בן ה-74 שנסע לחגוג במסיבת הנובה.
בשעות הערב שיתף בן שאיכון הטלפון של אביו הוביל אותו לבסיס הרבנות הצבאית ברמלה – מחנה “שורא” הידוע לשמצה.
בפוסט אחר מערב 7 באוקטובר, לאה גורליק עדיין הייתה חרדה למשפחתה מכפר עזה וחיפשה כל שביב של מידע.
“קו ההגנה נפרץ”
גם אנשי תקשורת בכירים, שלרוב נמצאים בקשר ישיר ושוטף עם גורמים בכירים, נאלצו לפנות לרשתות ולבקש סיוע.
המפורסם מכולם הוא סיפורו של עיתונאי “הארץ”, ניר גונטז’, שבנו נלכד בלב הקרבות. בסופו של דבר הוא חולץ בשלום על ידי יו"ר “הדמוקרטים”, יאיר גולן.
לאורך היום, כתבים רבים העבירו מיקומי לכודים לכוחות הביטחון. בשלב מסוים, לאחר שעומס הפניות גבר, כתב הדרום של “חדשות 13" דאז, אלמוג בוקר, ניסה להזעיק כוחות לקיבוצי העוטף שספגו את המכה הקשה ביותר.
ובכלל, לאורך אותו היום ניתן היה להבחין בבלבול העצום ובחוסר האונים ששררו במדינה. דובר צה"ל תדרך את הכתבים הצבאיים במידע החלקי שהיה ברשותו.
כך למשל, הכתב הצבאי לשעבר של Ynet, יואב זיתון, דיווח בשעה 11 בבוקר על שלושה ג’יפים של צה"ל שנחטפו לעזה. באותה שעה עשרות חטופים כבר הוחזקו ברצועה.
גם הכתב הצבאי של “מאקו”, שי לוי, דיווח קרוב לשעה 8 בבוקר על חשש לחדירת מחבלים. המידע החלקי שזרם באותן שעות הותיר את כלל גופי התקשורת באפלה.
“איזו שבת שחורה”
כבר בשעה 07:10 ב-07.10, 41 דקות בלבד מאז החלה המתקפה על ישראל, הימר אחד הגולשים על נסיבות האירועים. הימר – וצדק.
חלפו מספר ימים עד שהתקבלה תמונת מצב פחות או יותר מגובשת על מה שנעשה באותן שעות בדרום. יהונתן ורנר, שלחם בגבורה במחבלים בעוטף עזה, שיתף את הדברים האלה לפנות ערב, כמעט 14 שעות לאחר שהחל הטבח.
ובעיצומו של הטבח, חזה ראש תחום מדיה חברתית של מיקרוסופט בישראל, אמיר ברקול, את תגובת הדרג המדיני לאירועים. בהקשר זה נאמר: חכם עדיף מנביא.
“אכבר בגידה”
גם טבח של למעלה מ-1,000 איש לא מנע מהארגונים הפרו-פלסטיניים לתמוך ברוצחים. כך למשל, ארגון “הוועד הבינלאומי של הדמוקרטים הסוציאליסטים של אמריקה” קרא “לעמוד לצד העם הפלסטיני” בשעה שמחבלים עדיין רצחו ביישובי העוטף.
טרם התפוגג העשן, עלו לרשת תיאוריות קונספירציה שונות באשר לנסיבות הטבח. בראשן, תיאוריית הבגידה – מהאשמות כלפי אהוד ברק ושקמה ברסלר ששיתפו פעולה עם חמאס, ועד לראש השב"כ שהעלים עין מתוכניות ארגון הטרור.
כשקוראים היום את הציוצים האלה, קשה שלא לחוש את חוסר האונים שהיה שם. אנשים ראו שמשהו נורא קורה, חיפשו את יקיריהם וחיכו שמישהו יתעשת ויעשה משהו כדי לעצור את המתרחש.
השעות האלה כבר מאחורינו, אבל התחושה שעולה מהן עדיין כאן. התקווה היא שהפעם, כשמופיעים הסימנים הראשונים, מישהו יזהה אותם בזמן ויעשה הכל כדי למנוע את האסון הבא.
