ביום שישי שעבר יצאו בין 120 ל-180 איש, לפי הערכת המארגנים, לצעדה מבית אל לדולב, לאורך כביש שישראלים כמעט לא נוסעים בו כבר יותר מעשרים שנה. חלק מהצועדים היו חמושים, והצעדה לא תואמה עם צה"ל. “פשוט החלטנו שאנחנו עושים אותה”, אומר מרדכי עמאר, ממארגני המאבק. המטרה: לפתוח מחדש את ציר ולרשטיין, כביש 463, עוד לפני הבחירות.
ציר ולרשטיין הוא כביש שמתחיל בתחנת הדלק של בית אל ומסתיים ביישוב דולב, ומחבר בין יישובי גב ההר למערב בנימין. “הוא חוצה בין רמאללה לאוכלוסייה ערבית מסיבית באזור ביר זית”, אומר בראיון ל-JNS פנחס ולרשטיין, ראש מועצת מטה בנימין לשעבר, שסלל את הכביש ושעל שמו הוא נקרא.
לדבריו, הכול התחיל בהסכמי אוסלו. “עד הסכם אוסלו התנועה הייתה, כולל למערכות החינוך, דרך רמאללה (היום נשמע הזוי)”, כתב בהודעה שפרסם בספטמבר. בשיחה עם JNS הוא מפרט: “ברור שברגע שזה נהיה אזור A, נוצר נתק בלתי אפשרי בין גב ההר, בית אל ועופרה לבין הגוש המערבי של דולב, טלמונים, נחליאל וכן הלאה. כלומר, ילדי דולב, לצורך העניין, היו צריכים לנסוע מערבה עד העיר מודיעין, לעלות לירושלים ומשם להגיע לבית אל או לעופרה. כלומר, במקום 20 דקות נסיעה, משהו כמו שעה וחצי נסיעה”.
“הגענו באמת ללא תלונות של אף אחד, גם לא של האוכלוסייה הערבית. כולם אפשרו לנו לבצע את הכביש הזה. אבל אלה כבר סיפורים של נוסטלגיה, איך יצרנו מצב שכולם הסכימו, חוץ מהצבא, אגב, שלא ידע שאנחנו עושים את זה”, מספר ולרשטיין. “ואז בשלב מסוים אלוף הפיקוד החליט שהדרך היא לא חוקית, והוא לא נתן לנו לפתוח את הדרך לתנועה”.
לא אוכל, לא שותה
היה זה אחרי רצח רבין, בתקופת ממשלת שמעון פרס. “אני החלטתי שאני צם, לא שובת רעב, כי שביתת רעב יכולה לקחת עשרות ימים. אני צם על הכביש, לא אוכל, לא שותה, לא שותה מים, מתוך דרישה שיאפשרו את התנועה בכביש הזה”, הוא מספר. “הפשרה ביני לבין אלוף הפיקוד הייתה שאני מציג את עמדתי לפני ראש הממשלה, והתחייבתי לראש הממשלה לקבל כל החלטה אשר תתקבל. ואכן, באופן מפתיע, שמעון פרס מאשר פתיחת הציר לתנועה”.
אבל התנועה בכביש לא נמשכה. “דולב וטלמונים גדלו ופתחו מוסדות חינוך במקום. כלומר, התנועה בכביש ירדה. תוסיף על זה שהשם ייקום דמם, איטה צור ובנה אפרים נרצחו על הציר הזה, ולאט לאט הציר נסגר לתנועה”, אומר ולרשטיין. איטה ואפרים בן ה-12, תושבי בית אל, נרצחו בחנוכה 1996. “המצב הביטחוני היה טריגר משמעותי, אבל בפועל בגלל שנפתחו מוסדות והסעות של החברה לפיתוח, הפסיקו”, הוא מסביר.
המאבק הנוכחי החל בסוף אוגוסט בקבוצות וואטסאפ שמונות היום כ-1,500 חברים, לפי המארגנים. מאז הם נוסעים בציר, תולים לאורכו דגלים ושלטים, ובספטמבר חנכו את “צומת צור” במקום שבו נרצחו איטה ואפרים, יחד עם יואל צור, בעלה ואביו. היעד שהציבו: פתיחת הציר לפני הבחירות.
היום ילדי דולב כבר לא נוסעים ללמוד בבית אל, אבל לדברי ולרשטיין, הצורך בכביש לא נעלם. “כל תושב מגב ההר, עופרה, בית אל, פסגות וכן הלאה, שרוצה להגיע לא לירושלים, אלא לאזור מודיעין או השפלה, חייב לנסוע לירושלים”, הוא אומר. “פעם נסיעה לירושלים, לעפרה ולבית אל נמשכה 20 דקות, אבל היום עם הפקקים ועם העומס הנורא זה 40 עד 50 דקות”. מעופרה למודיעין דרך הציר, לדבריו, “זה משהו כמו 20–25 דקות”.
במטה המאבק מוסיפים נימוק לאומי. לטענתם, הכביש “מונע יצירת רצף טריטוריאלי ערבי מסוכן” ו"עוצר את ההתפשטות המסוכנת של רמאללה צפונה לעומק השטח”. גם ולרשטיין מסכים: “גם מבחינה לאומית, אנחנו בעצם ויתרנו ויצרנו חיבור מלאכותי גדול של אוכלוסייה פלסטינית בין אזור ביר זית וצפונה עד אריאל לכיוון רמאללה”. את הדרך, כתב בספטמבר, “יש לשדרג כמעבר אזרחי לחיבור קריטי בין גב ההר למערב בנימין”.
המארגנים עצמם כותבים בקבוצות כי “הציר כיום אינו פתוח ומאובטח לתנועה ישראלית סדירה”, וכי “כל פעילות בשטח חייבת להיעשות כחוק ובהתאם להנחיות גורמי הביטחון”. את הצעדה של יום שישי, עם זאת, לא תיאמו.
לדברי עמאר, הצבא הגיע למקום רק אחרי שהצועדים כבר יצאו לדרך, כי “הוא לא רוצה שיהיו בעיות”. בהודעה שפרסמו אחרי הצעדה, כתבו המארגנים כי “לאורך היום ציר ולרשטיין היה מלא בעשרות כלי רכב צה"ליים”. כלומר, כל צעדה כזו שלא מתואמת עם הצבא מחייבת אותו להקצות כוחות לאבטחתה, על חשבון הפעילות השוטפת בגזרה, ללא הכנה מראש.
ולרשטיין כבר לא מעורב בניהול המועצה. “יישובי מטה בנימין, היישובים ביהודה ושומרון, זה מפעל חיי. אבל אני מגדיר את זה כמו בתי שהתחתנה. אתה משקיע את הכול עד החתונה, ואחרי החתונה אתה הולך אחורה ונותן למערכת לעבוד. אני לא מעורב ביומיום”, הוא אומר.
איום קיומי
על הצעדה שמע מאחד המשתתפים, במוצאי שבת. “זה מסוכן”, הוא אומר. “אני לא יודע אם היה נוהל כלשהו של דאגה לאבטחה. צריך לזכור שפעם, לפני האינתיפאדות ולפני הסכם אוסלו, נשים היו נוסעות לרמאללה ללמוד נהיגה לבד. אישה לבד. אבל התקופה הזאת נגמרה, וצריך לזכור שאנחנו בלב אוכלוסייה עוינת”.
“אמנם נשיא צרפת טוען שאין חמאס ביהודה ושומרון, אבל זו הסיבה שלא עושים בחירות לאוכלוסייה הערבית, כי ברור שחמאס זוכים פה ב-80–90 אחוז. כלומר, האיום הקיומי קיים ואסור לזלזל בו. צריך לעשות את הדברים באחריות. אני לא אומר שצריך לתאם את הכול, אבל כפי שאמרתי, אני לא מודע כמה עשו את הדברים האלה באחריות”.
כדי להמחיש למה הוא מתכוון, ולרשטיין מספר על פגישה עם הרב מרדכי אליהו. “נפגשתי בערוב ימיו של הרב מרדכי אליהו, זכר צדיק לברכה, בקשר למשהו אחר. ראיתי כיבוד אב מדהים”, הוא נזכר. הבן, הרב שמואל אליהו, פנה לאביו: “מרי, אבא, אתה יודע עם מי אתה יושב פה?”. “ואז הוא מסתכל עליי ואומר לי ככה בקול חלוש, תגיד לו איך סללנו כבישים בשבתות”, מספר ולרשטיין. “כלומר, מרן הרב מרדכי אליהו היה מעורב מוחלט בפתיחת הצירים. כל הדברים שנעשו שם עשיתי לאחר התייעצות עם כל מיני גורמים”.
“שילמנו פיצויים על כל עץ זית שעקרנו, הכול תאמנו עם כבוד הרב, עשינו את הכול מתואם, ומתי עובדים בשבתות, ומי עובד בשבתות, הכול היה, כל פרט ופרט בדברים האלה היה מתואם”, הוא אומר.
ובכל זאת, ולרשטיין לא מסתיר את תמיכתו במאבק. “לאחרונה אני רואה ושומע על יוזמות לפתוח את הציר לתנועה אזרחית. יישר כוחם של אלה הפועלים בפתיחת הציר”, כתב בספטמבר. “סיורים תמיד בוצעו גם ללא תיאום. אך תמיד נבדק שלא לסכן את המטיילים”, הוא מבהיר. “הליכה על הציר כדי לעלות את המודעות לצורך לפתוח את הציר לתנועה – יבורכו”.
