יש מילים שאחרי המלחמה כבר אי אפשר להתפלל כמו פעם.
מחר, כשאעמוד בבית הכנסת ואשמע את “ונתנה תוקף”, אני יודע שהמילים ייקחו אותי למקומות אחרים.
“וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת…”
ואני אזכור.
מראות. ריחות. רגעים שהייתי רוצה לשכוח ולא מצליח.
אנשים שהיו שם, ואנשים שהיו בחיים שלי ונעלמו דווקא כשאני נשארתי להתמודד עם כל זה.
“וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע…”
דממה דקה.
יש רגעים שבהם היא רועשת יותר מכל דבר אחר.
כמו הדממה בחדר הקירור שבו מונחים מאה מתים.
מאה אנשים שביום הכיפורים הקודם עמדו אולי בבית הכנסת, שמעו את אותן המילים בדיוק, וחשבו על השנה שתבוא.
על הילדים. על העבודה. על החלומות.
הם לא ידעו.
…
“בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן / וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן…
מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת /
מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ /
מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ /
מִי בַחֶרֶב…”
פעם אלה היו בשבילי מילים של תפילה.
היום יש להן פנים.
והשנה, בפעם הראשונה, אני חושב עליהן גם אחרת.
מי יחיה בשנה הבאה?
מי מהאנשים שאני אוהב יהיה כאן ביום הכיפורים הבא?
מי מהחברים שלי?
מי מהמשפחה שלי?
ואני?
אחרי שרואים מספיק מקרוב כמה דק הגבול בין אדם שיש לו תוכניות למחר לבין אדם שכבר אין לו מחר, קשה להמשיך לחיות עם האשליה שאנחנו יודעים.
אנחנו לא.
אבל בתוך כל ה”מי יחיה ומי ימות”, אני מוצא את עצמי מוסיף השנה בשקט עוד שורה אחת לתפילה:
מי יחיה – ומי ימות בעודו בחיים.
כי יש מי שהמלחמה לקחה מהם את החיים.
ויש מי שחזרו ממנה בחיים, אבל משהו בתוכם נשאר שם.
יש מי שמתפקדים, עובדים, מחייכים, מבשלים, נפגשים עם חברים, ממשיכים הלאה לכאורה – ובתוכם עדיין עומדים בחדר ההוא. עדיין מריחים. עדיין רואים. עדיין שומעים את הדממה.
…
“אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לֶעָפָר…
מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר…
כְּצֵל עוֹבֵר…
וְכַחֲלוֹם יָעוּף.”
השנה אני מבין את המילים האלה קצת יותר ממה שהייתי רוצה.
