כאילו כדי להציב את משקל הנגד המושלם לנאומו של נתניהו בפני העולם כולו בעצרת האו"ם, נאום שהיה חדור תודעה יהודית והיסטורית עמוקה, בא גדי איזנקוט, ובריאיון ל"פגוש את העיתונות” בשבת הפטיר כמעט כלאחר יד – “עם לבדד ישכון זו לא ברכה. זו קללה”.
מאז ראשית ימיה של הציונות, התרוצצו בקרבה שתי מגמות סותרות ושוכנת בליבה סתירה עמוקה: האם הציונות מבטאת את שאיפתו של היהודי המודרני לחיים נורמליים, שאותם יכול היה באופן עקרוני לקיים גם בכל מדינה מערבית אחרת, לולא האנטישמיות שדחתה ודחקה את היהודים החוצה? האם העצמאות המדינית נועדה, בסופו של דבר, לאפשר ליהודים להיות, סוף סוף, עם ככל העמים ומדינה ככל המדינות? או שמא הציונות מבטאת דווקא את שאיפתו ההיסטורית של העם היהודי להשתחרר משיעבוד, על מנת לפתח את זהותו היהודית והלאומית ולממש את שליחותו ואת ייעודו ההיסטורי הייחודי?
לדוד בן-גוריון התשובה הייתה פשוטה וברורה. הציונות לא מתמצה בשאיפה להקים עוד מדינה, אלא נועדה לאפשר את מימוש הייעוד היהודי שישמש השראה לעולם כולו: “שבנו לארצנו לא רק להקים ממשלה משלנו, משק משלנו, צבא משלנו ולקיים עצמאותנו הממלכתית. ייעוד יהודי ואנושי גדול נשאנו בנפשנו בשובנו לארץ ובחדשנו [את] המדינה”.
יהודית. דמוקרטית.
בתהליך היסטורי ארוך, ממשיכי דרכו של בן-גוריון מהשמאל הציוני הלכו והתרחקו מתפיסתו הלאומית, ואימצו את חזון ה"נורמליות” כאידאל המרכזי. חלקם משוטטים היום במחוזות כמעט אנטי-ציוניים. תפיסת המדינה של בן-גוריון, כמבטאת חזון וייעוד יהודי, נתפסת בעיניהם כ"משיחית”. תפיסה מעין זו היא כיום בעיקר נחלתו של הימין.
המאבק בין שתי התפיסות משתקף כיום בשאלה היכן אמורה מדינת ישראל להניח את הדגש בהגדרת זהותה: האם בביטוי “יהודית” או ב"דמוקרטית”. כמובן שאין סתירה בין הדברים, אבל שני הביטויים מושכים למגמות שונות ומנוגדות. בשורש המאבקים סביב הרפורמה המשפטית אפשר למצוא גם את ביטוייו של המתח הבסיסי הזה.
עוד לפני הכדור הראשון
במאבק הרעיוני הזה, שימיו כימי הציונות, חלה תמורה דרמטית. באו מאורעות שבעה באוקטובר, עם כל אכזריותם הנוראה והבלתי נתפסת, והכריעו – ישראל מצאה עצמה בראש החזית העולמית של מלחמת הטוב ברע. מרצון או מאונס, ייעודה הייחודי של ישראל שב והופיע.
הנשיא ביידן, בנאום התמיכה החשוב אותו נשא שלושה ימים לאחר מכן, היטיב לתאר את רגע ההתבהרות המוסרית שבא לעולם באותו יום נורא: “יש רגעים בחיים האלה שבהם הרוע הטהור, המזוקק, מתפרץ אל העולם. תושבי ישראל חוו רגע שכזה בסוף השבוע הזה”.
לא רק תושבי ישראל חוו את הרוע המוחלט והמזוקק – גם כל העולם כולו ראה אותו. אבל לתמיכה האדירה שלה זכינו היו כוחות נגד.
כבר בתוך שעות אחדות, בעודנו מנסים להתאושש מההלם הנורא, החלה להתארגן בכל רחבי העולם, בהובלת אוניברסיטאות העילית בארצות הברית, החזית האנטישמית. חזית תומכת טרור שהחלה להפנות את האשמה לעברנו ולהפיץ את עלילות הדם על פשעי המלחמה כביכול של ישראל – עוד לפני שנורה הכדור הראשון של חייל צה"ל. חזית זו רק הלכה וצברה תנופה וכוח ככל שהתמשכה הלחימה. ותורמים לה, למרבה הבושה, יהודים וישראלים רבים, שבסרטים כמו ‘נז"א’ או בדיווחים עיתונאיים מספקים דלק לתעמולה האנטישמית העולמית.
בין שנרצה בכך ובין שלא, באה ההיסטוריה – או בא מי שמנהל אותה – וקבעה שישראל נמצאת בראש החזית של מלחמת הציביליזציות. מלחמת הטוב בציר הרשע. וכל אדם נדרש להכריע היכן הוא עומד במלחמה הזו. גם יהודי העולם לא יכולים עוד לפסוח על שני הסעיפים, והם נדרשים להחליט: הלנו הם, או לצרינו.
ברכה לעולם כולו
“עם לבדד ישכון” הוא מציאות היסטורית. הוא עובדה. עובדת ייעודנו כיהודים בעולם. ובידינו הדבר – אנחנו יכולים לדחות את הייעוד הזה, שאמנם הוא מרתיע ומכביד ומאיים, במיוחד מבחינת אלה שה"נורמליות” היא משאת נפשם. אנחנו יכולים לנסות להתכחש לייעודנו ולנסות לברוח ממנו, ובכך להפוך את הייעוד לקללה. אבל אנחנו יכולים גם לאמץ אותו, בשמחה ובגאווה ולהפוך אותו לברכה אדירה – לעצמנו ולעולם כולו.
מאז שבעה באוקטובר, הראה נתניהו בכל מעשיו ובכל דבריו היכן הוא עומד בבחירה הזו בין קללה לבין ברכה. ובכל מעשיו ובכל דבריו הראה גם גדי איזנקוט – ועכשיו גם במילים ברורות ומפורשות – היכן הוא עומד. והציבור הישראלי ישפוט.