בימים האחרונים אני חושב הרבה על חול המועד סוכות של 2023. אלה היו ימים יפים. באמת יפים.
מאור הייתה בחופשת לידה. אורי היה בן חודש וחצי. היינו עם הילדים, החג עבר בכיף, והחיים נראו במקום טוב.
גם בעסק הייתה תקופה מצוינת. ניהלנו במקביל קמפיינים בארבע רשויות מקומיות לקראת הבחירות בערים ובמועצות, לצד העבודה השוטפת של המשרד. שמרנו אז בסוד מגעים לרכישה משמעותית שהייתה אמורה להגדיל מאוד את הפעילות שלנו.
היו תוכניות, היו הצלחות, היו חלומות.
בעיקר הייתה התחושה הפשוטה והמובנת מאליה הזאת, שהחיים ממשיכים.
לא ידעתי אז שאני נמצא בימים האחרונים של החיים שהכרתי.
כשסינוואר זוהה
מאז עברה עליי שנה אחת ארוכה מאוד – שנה שהיו בה כבר כמה חגי ראש שנה וחגי סוכות.
בסוכות השני של אותה שנה ארוכה אני זוכר שישנתי שנת צהריים. העירו אותי בגלל ידיעה שהגיעה: ייתכן שסינוואר חוסל. צריך לבדוק. לזהות. לוודא.
בסוכות השלישי כבר היה שקט יותר.
ובסוכות הזה אני בעיקר מנסה לשכוח.
***
איך חוזרים לחיות?
456 ימי מילואים היו בתוך השנה הארוכה הזאת.
אחריהם הגיע גם אשפוז ארוך, שבו הייתי צריך ללמוד משהו שמעולם לא חשבתי שאצטרך ללמוד: איך מתמודדים עם רגשות כל כך עזים אחרי שנחשפים שוב ושוב למוות קשה?
איך חוזרים הביתה?
איך ישנים?
איך קמים בבוקר?
איך בונים שגרה שלא מתעלמת ממה שקרה לי, אבל גם לא מאפשרת לו לנהל כל רגע בחיים?
איך חוזרים לחיות?
ביום רביעי, כששמעתי על המטוס שכמעט התרסק, נחרדתי כמו כל יהודי.
כולם נחרדו.
אבל אצלי, בתוך הפחד הרגיל, הראש כבר הלך למקום אחר.
מה יהיו המראות שאנחנו עלולים לראות אם המטוס היה מתרסק? מה יקרה אם יהיו חטופים? איך נזהה? איך ננהל אירוע כזה?
אלה לא מחשבות שאני בוחר לחשוב. הן פשוט מגיעות מאליהן.
כי יש דברים שהראש כבר למד לעשות מהר מדי.
זה לא עוזב. כנראה שזה גם לא ייעלם לגמרי.
איך חוגגים?
ועכשיו שוב מגיע שמחת תורה.
ואחריו 7 באוקטובר. שוב.
ואני מודה שעדיין איני יודע מה ארצה לעשות ביום הזה.
אני לא רוצה להיות חלק מהחגיגות. השירים, הריקודים וההקפות עלולים לקחת אותי ברגע אחד למקום שאני לא רוצה לחזור אליו.
אבל אני גם לא רוצה להישאר בבית, לסגור את הדלת ולתת לפחד להחליט בשבילי איך ייראה החג.
אולי זו בדיוק ההתלבטות שמלווה את השיקום שלי בתקופה האחרונה.
מצד אחד, ללמוד לכבד את מה שהנפש שלי עברה. לא להכריח את עצמי להיות במקום שכואב לי רק כדי להוכיח שאני מסוגל.
ומצד שני, לא לוותר על החיים בגלל מה שקרה.
כי כשאני מסתכל על התמונות מסוכות 2023, הגעגועים הם לא רק לאדם שהייתי אז. אני מתגעגע לפשטות שבה חייתי. ליכולת לתכנן את השבוע הבא, בלי לדעת עד כמה מהר הכול יכול להתהפך.
לא אחזור להיות אותו אדם.
אבל, אני גם לא רוצה שכל מה שיישאר ממני יהיה האדם שנולד ב-7 באוקטובר.
אני רוצה שיהיה בימים האלה גם מקום לדַבר אחד שעליו אינני מוכן לוותר: לָחיים שעוד נשארו לי לחיות.