זה לא התחיל ב-7 באוקטובר 2023, וזה לא יסתיים אחרי 27 באוקטובר 2026 – גם אם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו יפסיד בבחירות.
את השינוי ביחס כלפי היהודים בשנים האחרונות אפשר למדוד באלף דרכים שונות. ויש כאלה, במיוחד בשמאל, שחושבים שהם חמקו מהמגמה הזו, או מאמינים שהם יכולים לנצל אותה כדי לקדם את האג’נדה הפוליטית שלהם. אבל המציאות שלנגד עינינו היא לא משהו שאפשר באמת להתעלם ממנו או להכחיש אותו.
השאלה החשובה ביותר בנושא זה היא עד כמה שונאי יהודים, שכבר מתחילים לשלוט בשמאל – ועשויים בסופו של דבר לחדור גם לימין – יוכלו להשיג כוח פוליטי.
לא פחות חשובה היא הדילמה שעומדת בפני מי שאליהם מופנית כל העוינות הזו, לא רק דרך הרשתות החברתיות וקמפיינים פוליטיים, אלא גם בשיטות העדינות והגסות כאחד שבהן החברה מביעה את סלידתה מקבוצות שונות. השאלה הנשאלת היא איך האוכלוסייה היהודית באמריקה, שנטמעה בצורה כמעט מוחלטת בכל תחומי החברה והעסקים, תגיב לאווירה המשתנה – לכך שמתחילים להתייחס אליה בבוז, בחשדנות ובעוינות, כמו שהתייחסו לסבים ולסבתות שלהם ולכל דור של יהודים במשך 2,000 שנה, כאילו זה סדר הדברים הטבעי.
מוקדם לומר נואש
ההכרה בכך שחל שינוי ביחס כלפי היהודים בחברה האמריקנית לא אומרת שארצות הברית תתגלה כעוד תחנת ביניים זמנית בתולדות הגולה.
רוב האמריקנים עדיין דוחים את הדמוניזציה של היהודים וישראל, גם כאשר הם מוצפים במסרים כאלה על ידי תקשורת מוטה שהפכה את עלילות הדם על “רצח עם” בעזה לנורמה. הוסיפו לכך את עדכוני המדיה החברתית שלהם, המוצפים בתיאוריות קונספירציה לפיהן היהודים אחראים לכל הרעות בעולם.
עדיין לא הגיע הזמן שהיהודים יארזו מזוודות, גם אם כבר התרגלנו לכך שכוכבי פופ וידוענים מפיצים את עלילות הדם וזוכים להדהוד מצד פוליטיקאים, כמו ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדני והמועמד הדמוקרטי לסנאט ממישיגן, ד"ר עבדול אל-סייד. האירועים האחרונים הם בהחלט מדכאים, אבל נטישת ספינה מלאה במים שעדיין לא שוקעת – שלא לדבר על הפיכתה למלכודת מוות, כפי שעולה מאנלוגיות לא מדויקות בעליל לגרמניה של שנות ה-30 – תהיה שירות דוב לקהילה, כמו גם למסורת החירות האמריקנית שחיה ובועטת כבר 250 שנה.
המוסדות נכבשו
עם זאת, המציאות של לאחר מלחמת העולם השנייה, שבה יהדות אמריקה פרחה בעוד האנטישמיות נדחקה לשולי החברה, הולכת ומשתנה לרעה – וזה יהיה טיפשי לא להכיר בכך.
הפרוגרסיבים והמרקסיסטים, המרכיבים ברית אדומה-ירוקה מוזרה יחד עם האיסלאמיסטים, השתלטו יד ביד עם תומכיהם על מוסדות החינוך האמריקניים: בתי הספר היסודיים והתיכוניים והאוניברסיטאות היוקרתיות הפכו למעוזים של עוינות כלפי ישראל והיהודים, שבהם נשמעו קריאות לרצח עם של יהודים ולטרור נגד יהודים בכל מקום. תהליך דומה קרה בעולם האמנות והתרבות.
מוסדות אלה הפכו למקומות שבהם הרעיונות הרעילים של השמאל – תיאוריית הגזע הביקורתית, אינטרסקציונליות וקולוניאליזם התיישבותי – מהווים סכנה למדינה כולה. אידאולוגיות אלה והתומכים בהן גרמו נזק ליחסים הבין-גזעיים, שהשתפרו מאוד בחצי המאה האחרונה.
על פי אותן אידאולוגיות, העולם מתחלק לשתי קבוצות הנמצאות במלחמה מתמדת: “המדכאים הלבנים” ו"אנשים של צבע” שהם קורבנותיהם. אך מכיוון שהן מתייגות באופן כוזב את היהודים, המיעוט הנרדף ביותר בהיסטוריה, כחברים בקבוצה הראשונה, ההשלכות על מיעוט זה הן מיידיות יותר ורחבות היקף. פעילים ניצלו את ההסלמה במלחמה המתנהלת נגד המדינה היהודית בשלוש השנים האחרונות לא רק כדי לתייג, להדיר ולהפחיד יהודים, אלא גם כדי להתחיל למחוק אותם במידה רבה ממגזרי החברה כמו ההשכלה הגבוהה, הוצאות הספרים ועיסוקים תרבותיים אחרים שבהם יהודים פרחו.
במקביל, חשוב להבין כי איום שונה מגיע מהימין הקיצוני.
האנטישמים הימניים לא השיגו כוח פוליטי כמו מקביליהם משמאל. עם זאת, קולותיהם השפיעו באופן חריג על צעירי אמריקה באמצעות פודקאסטים כמו זה של מנחה “פוקס ניוז” לשעבר טאקר קרלסון, חובבת תיאוריות הקונספירציה קנדיס אוונס, והניאו-נאצי ניק פואנטס. ואם חברו הקרוב של קרלסון, סגן הנשיא ג’יי.די. ואנס, יהפוך למועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית ב-2028 (התוצאה הסבירה ביותר כרגע), הסכנה מצד הימין תסכן את הברית בין ארה"ב לישראל. וזה רק ההתחלה.
הייחודיות האמריקנית תחת מצור
גל האנטישמיות העולמי פוגע במדינות שונות בדרכים שונות. אך בארצות הברית, הדבר מטריד במיוחד. זה דבר אחד שמדינות אירופה פונות נגד היהודים. כמעט כל המדינות ביבשת זו גירשו או רדפו את העם היהודי בתקופות שונות בהיסטוריה שלהן. לכן, העובדה שהן משתמשות במלחמה נגד ישראל כתירוץ להכלה או אפילו לעידוד של שנאת יהודים היא מדאיגה, אם כי לא כל כך מפתיעה.
ניתן לומר את אותו הדבר על מדינות בעלות רוב מוסלמי במקומות אחרים, שבהן יהודים ומיעוטים דתיים אחרים זוכים ליחס של “דימי” (אזרחים מדרגה שנייה) – מיעוט שבקושי נסבל על ידי האוכלוסייה הכללית ונתון לאפליה ממסדית.
אך ארצות הברית תמיד הייתה שונה.
יש דרכים רבות שבהן הייחודיות האמריקנית באה לידי ביטוי. אחת מהן היא העובדה שתמיד הייתה זו ארץ שבה יהודים כמעט מעולם לא חוו אפליה או רדיפה רשמית, ושבה הם היו, מראשית ימיה של הרפובליקה, שותפים שווים.
זוהי סיבה טובה – לא פחות מהרבה סיבות אחרות – לסרב לברוח. במקום זאת, יש להיאבק ברחובות ובשיח הציבורי, כמו גם באמצעות פעולות משפטיות ופוליטיות, כדי לשמר את המדינה הזאת כמקום בטוח ליהודים וללא-יהודים כאחד מפני הטירוף המסוכן של השמאל והימין הקיצוניים.
יותר ויותר יהודים אמריקניים, במיוחד בקרב הרוב המזהה את עצמו כליברלים פוליטיים ודמוקרטים נאמנים, מבינים שהם אינם יכולים לסמוך על בעלי בריתם לשעבר בשמאל או בקבוצות מיעוט אחרות שיעמדו לצידם בסולידריות. הם יודעים שהמצב הנוכחי, שבו דמוניזציה של יהודים ושקרים על ישראל הפכו לנפוצים בתקשורת המרכזית, כמו ה"ניו יורק טיימס”, וברחבי עולם התרבות, מחייב אותם לחפש בעלי ברית חדשים. למשל, בקרב הנוצרים השמרנים והרפובליקנים, שהם ידידיהם הנאמנים. אסור להם לאבד אמון במסורת האמריקנית של חירות שעמדה בפני אתגרים רבים, הן מבחוץ והן מבפנים, והתגברה עליהם בעבר.
כל זה נכון, ועדיין אין להתכחש לעובדה שהחיים היהודיים בארצות הברית עוברים שינוי. הסתיים “תור הזהב” שלאחר השואה, שבו היהודים היו פופולריים ומקובלים בחברה. מאבטחים חמושים ושיטות אחרות שבאמצעותן בתי כנסת, בתי ספר ומרכזי קהילה הופכים למבצרים – בניגוד צורם לאורח החיים של קבוצות אתניות ודתיות אחרות – הם העדות הבולטת ביותר לכך. סימן נוסף לבעיה הוא האופן שבו הרבה יהודים שאינם אורתודוקסים כבר אינם עונדים תכשיטים בולטים לעין המזהים אותם כיהודים – דבר שאורתודוקסים החובשים כיפות או חרדים הלובשים בגדים ייחודיים אינם יכולים לעשות.
האווירה הזו אינה מורגשת באותה מידה בכל רחבי המדינה. באזורים הכפריים או באזורים לא עירוניים אחרים, שבהם האופנה האינטלקטואלית השמאלנית אינה דומיננטית, ייתכן שהיהודים אינם חשים פחד כה רב. אך במקומות שבהם מתגוררת רוב האוכלוסייה היהודית – ערים ופרברים על חופי הים, ובסביבת ריכוזי אוכלוסייה עירוניים גדולים – אי אפשר להתחמק מאותה אווירה, או מהאיום המתמיד של אלימות אנטישמית, שאינה נתפסת עוד כאפשרות רחוקה. זה נכון כפליים לגבי אוניברסיטאות והאזורים הסובבים אותן.
אבל, נוכחותם של מאבטחים חמושים בטקסי דת או הסתרת תליוני מגן דוד הם לא הביטוי האמיתי לשינוי במצב, כי אם התחושה שיהודים נתפסים בעוינות על ידי חלק גדול מהחברה.
זהו שינוי קיצוני בחוויה היומיומית, הן עבור דור הבייבי בום המזדקן והן עבור בני דור המילניום. אלה, למרות הדיבורים התמידיים של העולם היהודי על אנטישמיות, מעולם לא חשו בה באמת בחיי היומיום שלהם.
על גאווה יהודית
בשנת 2013, מרכז המחקר Pew פרסם את “דיוקן של היהודים האמריקנים” – סקר פורץ דרך שהעניק לארה"ב לראשונה מבט מעמיק וסמכותי על הקהילה היהודית. המוסדות היהודיים התעניינו בעיקר בממצאיו בנוגע לנישואי תערובת, שייכות דתית והיטמעות, שאישרו את הנתונים ממחקרים קודמים על הירידה הדמוגרפית.
אחד הממצאים הבולטים ביותר הראה שהקבוצה הדמוגרפית הצומחת ביותר בקרב יהודים הייתה זו של “יהודים ללא דת”, שלא גילו עניין מיוחד במרכיבי הזהות היהודית המהווים את הבסיס לחיים הקהילתיים. אך עלה גם נתון נוסף – על פי הדוח, 94% מהיהודים האמריקניים היו “גאים” בהיותם יהודים.
נתון זה סתר את התקופה שלפני מלחמת העולם השנייה, שבה הזיקה היהודית הייתה חזקה יותר ונישואי תערובת היו נדירים, אך יהודים רבים התביישו בהשתייכותם לקבוצת מיעוט שנואה, ורבים שינו את שמותיהם (כפי שכתבה דרה הורן בספרה החשוב, “People Love Dead Jews”, הרעיון שרוב שינויי השמות הללו בוצעו על ידי פקידי הגירה בורים או בעלי דעות קדומות באליס איילנד הוא מיתוס).
המצב השתנה בתחילת המאה ה-21: היותך יהודי – בין שדתי ובין שציוני – היה קשור למשהו אקזוטי, טרגי וראוי לשבח. זה שיקף את אותה האמת שהפכה את ההיטמעות והנישואים המעורבים לנפוצים כל כך, במיוחד בקרב הרוב המכריע שלא היה דתי-אורתודוקסי. למרות האנטישמיות, היהודים זכו להערצה ולאהדה מצד רוב האמריקנים. בניגוד לתקופות ולמקומות אחרים, הם לא היו תחת מתקפה. במקום זאת, הם היו אהובים והתקבלו בברכה.
הפילושמיות האוניברסלית הייתה תוצר של תרבות שראתה ביהודים קבוצת מיעוט מופתית, ואחד הביטויים הטובים ביותר לאוכלוסייה שאימצה וחייתה את “החלום האמריקני”, שלפיו מהגרים יכולים לשפר את מצבם באמצעות עבודה קשה והשכלה.
התעלמות מגיבורים יהודים
רוב כלי התקשורת הליברליים היססו לתאר כגיבורים את הנוסעים הישראליים שמנעו השבוע את חטיפת מטוס “פליי דובאי” ואת התרסקותו הקטלנית, או להכיר בכך שמדובר היה בפיגוע טרור. עובדה זו עומדת בניגוד חריף לאופן שבו אותם מקורות תקשורת העלו על נס את מבצע החילוץ באנטבה שביצעה ישראל ב-4 ביולי 1976, שנת ה-200 של ארצות הברית.
זו דוגמה לשינוי הדרמטי שחל עם השנים ביחס כלפי יהודי ארה"ב. איך הם יגיבו לכך? אי אפשר לדעת בוודאות.
רבים עדיין לא התמודדו עם ההלם שגרמה התפרצות האנטישמיות שלאחר 7 באוקטובר, ועם האופן שבו מקומות שפעם הרגישו כמו בית הפכו לעוינים. רבים יכולים להכחיש את המציאות הזו או לחפש שעירים לעזאזל במקומות נוחים, כמו הניסיון להאשים במצב הזה את הנשיא דונלד טראמפ. למרות חסרונותיו, טראמפ עשה יותר מכל קודמיו במאבק באנטישמיות במערכת החינוך. הוא אכן הנשיא האמריקני הכי פרו-ישראלי בתולדות המדינה היהודית המודרנית.
באופן דומה, יש המאמינים בטיפשות שאי-הנעימות הזו תתפוגג לגמרי אם רק נתניהו יוחלף ביריב שייכנע לדרישות מבקרי ישראל. דבר כזה אינו סביר כלל, גם אם תיבחר ממשלה חדשה.
זה לא צריך להפתיע אותנו אם מספר היהודים האמריקניים הגאים במורשתם יתחיל לרדת, אולי באופן חד. חלקם ינסו להתנתק מהקשר שלהם ליהודים ה"רעים”, שאותם תוקפים אמצעי התקשורת ועולם התרבות באמצעות אימוץ עלילות דם נגדם. אחרים יבקשו להסתיר את זהותם היהודית, כפי שעשו לעתים קרובות קורבנות של אפליה בעבר.
יש גם אלה שישימו לב להבדל בין הפסיביות שמפגינים המנהיגים והארגונים הגדולים שמייצגים אותם, לבין האופן שבו עמיתיהם הישראלים מוכנים לעמוד על שלהם ולהילחם על בתיהם, משפחותיהם וקיומם. זה לא יוביל את רוב האנשים הנכללים בקטגוריה זו לעלות לישראל. במקום זאת, הם יתחילו להיאבק על מנת לשמר את מקומם באמריקה בכל הכלים שהדמוקרטיה מעמידה לרשותם, גם כאשר קבוצות כמו הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק (AIPAC) מושמצות על ידי אנטישמים.
על האופי והחוסן הנפשי של היהודים האמריקניים שעומדים בפני העוינות החדשה הזו, עוד נלמד רבות בשנים הקרובות.
חזרה לאומץ ולאמונה
אלה המחפשים את הביטחון כערך העיקרי צפויים להיכשל בדרך זו או אחרת. מי שישגשגו הם יהודים שיבינו כי המסורת שלהם דוחפת אותם לעבר דבר אחר, יקר עוד יותר: חירות והצורך להבדיל את עצמם בהיבטים רבים מהעולם הלא-יהודי.
מהות היותנו יהודים הייתה מאז ומתמיד סירוב להשתחוות לאלילי התרבות הפופולרית, בין שהיו אלה ההלניזם, האימפריה הרומית, הכנסייה האוניברסלית, המרקסיזם, האסלאמיזם או הפולחן הפופולרי הנוכחי של ה"ווק”.
מעל הכל, יהודים ייאלצו להסתמך על משאביהם שלהם ולהבין, כמו אבותיהם, שהגורמים שישמרו על זהותם העממית אינם נובעים מקבלתם על ידי לא-יהודים, אלא מהמסורות והאמונות שלהם עצמם. אמונה, טקסטים יהודיים ונאמנות לאחיהם יחזקו אותם, בדיוק כפי שעשו קודמיהם ששרדו אתגרים ואויבים מאיימים יותר מממדאני, אל-סייד ובני בריתם בימין הקיצוני כמו קרלסון.
החופשה מההיסטוריה היהודית שלאחר השואה אולי הסתיימה, אך הסיפור היהודי עדיין נמשך. ואלה שיש להם אומץ לעמוד על שלהם ולהישאר חזקים, במקום להצטרף לאויביהם או להסתתר, יעברו את הפרק העגום הזה בסיפור של עמם באותה גאווה ועם אותה הצלחה כמו אלה שהלכו לפניהם.
ג’ונתן ס. טובין הוא העורך הראשי של JNS. עקבו אחריו: @jonathans_tobin.