במדינה דמוקרטית, עיקרון היסוד של יחסי הדרג המדיני והביטחוני הוא ברור וחד-משמעי: הדרג הצבאי כפוף לחלוטין לדרג המדיני הנבחר. הציבור אינו בוחר אלופים, רמטכ"לים או ראשי ארגוני מודיעין; הציבור בוחר ראש ממשלה וממשלה, והם אלו שנושאים באחריות המדינית והאסטרטגית הרחבה, ועומדים למשפט הבוחר בקלפי.
אולם, כבר שנים ובפרט מאז המחדל הנורא של 7 באוקטובר 2023 והמערכה שנפתחה בעזה, נוצרה בישראל מציאות מקוממת. ראש הממשלה בנימין נתניהו מצא את עצמו מנהל מערכה קיומית מול חמאס, כשהוא אינו נלחם רק באויב בשדה הקרב, אלא נאלץ להתמודד במקביל מול צמרת פיקוד צבאי לעומתית. כזו שלא פעם סטתה מתפקידה המקצועי, ניסתה לכפות תפיסות מדיניות, ואף התיישרה עם לחצים חיצוניים כדי לבלום את תוכניות העבודה של הממשלה.
חזית כפולה
האתגר לא היה רק פנימי מול הפיקוד הבכיר. הוא לווה בבחישה של הממשל האמריקאי בראשות הנשיא ג’ו ביידן. לאורך הלחימה, ממשל ביידן הפעיל לחצים כבדים על ישראל במטרה להגביל את המהלכים הצבאיים, למנוע את הכניסה לרפיח, לעכב אספקת חימוש ולדחוף להפסקת אש מוקדמת מתוך שיקולים פוליטיים ובינלאומיים.
במקום לשמש כזרוע המבצעת של הממשלה הנבחרת ולסייע בהדיפת הלחצים הללו, הצמרת הצבאית בישראל בחרה לעיתים קרובות להתיישר עם התפיסה האמריקאית. הפיקוד הבכיר אימץ את הטיעונים של וושינגטון בדבר “היעדר לגיטימציה” ו"סיכון יחסים אסטרטגיים”, ולחץ על הדרג המדיני לסגת מנכסים קריטיים, כמו ציר פילדלפי ופרוזדור נצרים, בתמורה לעסקאות חלקיות.
הלעומתיות הזו באה לידי ביטוי בשורה של צמתים אסטרטגיים ופוליטיים לאורך המערכה. ראשית, גורמים במטכ"ל ניסו לכפות על הדרג המדיני לקבל החלטות בנוגע ל"יום שאחרי” שיכללו את הכנסת הרשות הפלסטינית לעזה – תפיסה שזכתה לגב גלוי מוושינגטון והגיעה לשיאה בהצהרות פומביות של שר הביטחון לשעבר, יואב גלנט, שגיבה את עמדת הצבא בניגוד לעמדת הקבינט.
במקביל, הפיקוד הצבאי טען כי “צה"ל ידע לחזור” ולחץ לסגת ממטרה אסטרטגית מובהקת כמו ציר פילדלפי ופרוזדור נצרים בתמורה לעסקאות חלקיות. נתניהו עמד על כך שהחזקת הצירים היא נכס קריטי למניעת התחמשות מחודשת וכלי מיקוח ראשון במעלה.
מעבר לכך, התנהל קרב עיקש על הנרטיב באמצעות תדרוכים אנונימיים נרחבים לתקשורת (כפי ששיקפו השבוע ראיונות של בכירים בדימוס כמו דרור שלום וניצן אלון), שבהם הוצג נתניהו כמי שמכשיל עסקאות משיקולים פוליטיים, בעוד הדרג הצבאי, שאחראי ישירות למחדל המבצעי והמודיעיני של 7 באוקטובר, ניסה להסיט את האש מכישלונו אל עבר הדרג המדיני.
ההקבלה ההיסטורית
מצבים שבהם מנהיג נבחר נאלץ להיאבק בגנרלים שלו אינם חדשים בהיסטוריה הדמוקרטית. המקבילה הבולטת ביותר מצויה במלחמת האזרחים האמריקאית (1861–1865), שם נאלץ הנשיא אברהם לינקולן להתמודד מול מפקד צבא הצפון, הגנרל ג’ורג’ מקללן (George B. McClellan).
הסיפור של מקללן מייצג דרמה פסיכולוגית ופוליטית מרתקת. אי הציות והלעומתיות שלו נבעו מתסביך עליונות ויהירות מופלגת: כבוגר “ווסט פוינט” ומנהל בכיר לשעבר, הוא תפס את הנשיא לינקולן כנחות ממנו מבחינה חברתית ואינטלקטואלית. הוא האמין כי רק הוא נבחר להציל את האומה. יהירות זו התבטאה בזלזול נרחב, החל מהתעלמות מכוונת מהנשיא, דרך כינויו בשמות גנאי במכתבים פרטיים, ועד להאשמת הממשל בחבלה מכוונת בצבאו.
מקללן אף החל להלין בגלוי על הנשיא, להתעלם מהנחיותיו המבצעיות ולהביע התנגדות פומבית למדיניות הממשל (בפרט בנושא שחרור העבדים).
לינקולן גילה סבלנות בלתי רגילה להתנהגותו של מקללן בתקווה שהגנרל המוערך יוביל את צבא הצפון להכרעה. אך עם הזמן כינה את מקללן כמי שסובל מהססנות משתקת: “The Slows”. הוא המציא תירוצים בלתי פוסקים, הפריז במספרי כוחות האויב וסירב לצאת למתקפות מכריעות.
השיא הגיע כאשר מקללן, שהודח בסופו של דבר לאחר שנמנע מרדיפת האויב בקרב אנטיאטם, רץ מול לינקולן בבחירות לנשיאות ב-1864 במטרה להכריע אותו פוליטית ולהביא לסיום המלחמה בהסדר פשרה.
בעוד לינקולן ניהל מלחמה פנימית שבה ארה"ב הייתה הריבון הבלעדי ולא נזקקה לאישור ממעצמות זרות, נתניהו נאלץ להתמודד עם שילוב חסר תקדים: גם לעומתיות של פיקוד צבאי פנימי, וגם לחץ מעצמתי כבד של ממשל אמריקאי ידידותי-אך-מגביל, שאיתו התיישרה צמרת צה"ל.
מבחן התוצאה
לינקולן פתר את המשבר בכך שלא נכנע לגנרלים שלו, הדיח את מקללן והחליף מפקדים עד שמצא את יוליסס ס’ גרנט – גנרל שנלחם ללא תירוצים. הציבור האמריקאי, מצדו, העניק ללינקולן גיבוי מלא בקלפי והביס את מקללן.
גם במערכה הנוכחית, עמידותו של נתניהו מול הלחצים – הפנימיים והחיצוניים כאחד – הוכיחה את עצמה במבחן התוצאה.
העמידה העיקשת על הכניסה לרפיח, פירוק הגדודים והאחיזה בצירים האסטרטגיים מוטטו את היכולת הצבאית והשלטונית של חמאס, והביאו אותו למצב שבו אינו מסוגל עוד להגיב בירי רקטי או במטחים כפי שעשה בתחילת המלחמה.
הלחץ הצבאי הבלתי מתפשר, שלא נרתע מתרחישי האימה ומאזהרות הדרג הביטחוני והאמריקאי, הוא זה ששבר את חמאס והביא בסופו של דבר לשחרור החטופים.
הלקח ההיסטורי הוא חד וברור: במדינה דמוקרטית, מפקדי הצבא אחראים על הניהול המבצעי, והציבור הוא ששופט את נבחריו.
עקשנותו של מנהיג הנאמן לתפיסתו האסטרטגית – גם מול גנרלים לעומתיים ומכבש לחצים בינלאומי – היא זו שמביאה בסופו של דבר להכרעה ולניצחון.