סקרי השבועות האחרונים, וגם האווירה הציבורית הכללית, לא מותירים מקום לספק. גוש האופוזיציה קופא במקומו ואף נחלש במעט. מנגד, ראש הממשלה נתניהו והמפלגות התומכות בו נמצאים במגמת התחזקות.
יכולים להיות הרבה הסברים לתפנית הזו, אך נראה שבמרכזם יש נקודה אחת. קוראים לה ביטחון. אפשר לומר כי כמו שאצל האמריקנים הכלכלה מכריעה בחירות, כך בישראל הביטחון הוא הנושא מספר אחת. זה היה נכון לפני הטבח, ותקף פי 1,200 לאחריו.
ובכן, ראש הממשלה נתניהו מבטיח, וחוזר ומבטיח, לישראלים את הדבר החשוב להם מכל, והוא להמשיך ולהילחם באויבי ישראל. נכון, נתניהו אחראי לטבח. הקטסטרופה התרחשה במשמרת שלו, כתוצאה מהמדיניות שלו ובגלל העיוורון שגם הוא לקה בו. אך על אף ההתחמקות מחלקו העצום, הבוחרים מוכנים לתת לו הנחת סלב, משום שהוא מתחייב להמשיך במסע התיקון שבו החל לפני שלוש שנים.
בהקשר הזה, נתניהו לא מסתפק באמירות כלליות או עמומות. אדרבה, הוא פורט אחד לאחד את מרכיבי המדיניות שינקוט. רה"מ אומר שיפיל את המשטר האיראני, או לפחות ינסה לעשות זאת. הוא כמובן שב ואומר שיקדים לפעול נגד כל ניסיון של איראן לפתח נשק גרעיני.
הגוש מגבה
בעזה, נתניהו מממש מדיניות חיסולים סיטונאית. הוא סוגר את החשבון עם מבצעי הטבח ומבטיח: “לא יהיה שום שלטון של החמאס. כל מי שהיה מעורב במתקפה נגדנו, כל מי שהחזיק בחטופינו, חי על זמן שאול. נגיע אליו כפי שהגענו לאחרים. יומיום אנחנו באים חשבון עם המרצחים השפלים הללו”. וגם בחיזבאללה נתניהו מתחייב להמשיך להכות.
מפלגות הלוויין בגוש שלו, ובראשן “הציונות הדתית”, “עוצמה יהודית” (ו"עמך ישראל” אם תצלח), יתמכו במדיניות הביטחון הנוקשה. נתניהו מצדו נתן גיבוי למהלכים האגרסיביים של סמוטריץ’ ביהודה ושומרון, ליד הקשה שהפעיל בן גביר נגד המחבלים הכלואים ולשיפור שהחיל במעמד היהודים בהר הבית.
כך שהמצביעים שומעים את נתניהו מציב את הביטחון בראש סדר העדיפויות, בדיוק כמו שבנוי סדר העדיפויות שלהם. הם קולטים שיש מסר ברור ומדיניות אחודה. ברור להם מה יקבלו בתמורה לפתק שישלשלו בקלפי.
תמונת ראי
את כל זה אי אפשר לומר על יריביו הפוליטיים של ראש הממשלה, שמתנהגים בהיפוך מוחלט. הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, לא שם את ביטחון ישראל בראש דף המסרים, אלא את ההתקפות על נתניהו. לא רק שאינו אומר “ביטחון, ביטחון, ביטחון”, אלא שיו"ר “ישר” גם לא מציג שום התחייבות ביטחונית ברורה.
האם הוא ימשיך לסכל את אחרון מחוללי הטבח? האם יתעקש להחזיק בקו הצהוב בעזה? ובכתר החרמון? ובעלי טאהר והבופור? האם גדי איזנקוט, אביגדור ליברמן ויאיר גולן, או נפתלי בנט, נוטלים על עצמם את היעד של הפלת המשטר האיראני? האם הם בכלל עוסקים בנושאים הביטחוניים בימים אלה, או רק בתיאומים פוליטיים בין זה לזה? ובעיקר, האם הם מתואמים בנושא הביטחוני, או שמא כל אחד ימשוך לכיוון אחר, אם במקרה ירכיבו ממשלה?
נדמה שהציבור, או לפחות הקולות הצפים שבין המחנות – שהם גם אלה שיכריעו את הבחירות – קלטו את התשובה. הם לא מתרשמים שהביטחון עומד בראש מעייניהם של הטוענים לכתר. עוד יותר מכך, המצביעים המתנדנדים מבינים שראשי האופוזיציה נמצאים באותו מצב כמותם.
חבורה ללא ביטחון
כלומר, החבורה שרוצה להחליף את נתניהו נראית כאובדת עצות. הם היו רוצים להקים ממשלה הנשענת על קולות הח"כים הערבים, אבל חוששים לומר את זה. הם יודעים שיש ביניהם הבדלי השקפות תהומיים בסוגיות הביטחוניות והאחרות, ולכן מעמעמים מסרים. כלומר, לא רק שהמסר שלהם אינו ביטחוני, אלא שהוא גם מלא באי-בהירויות.
עבור מי שטרם החליט, חוסר הביטחון – תרתי משמע – של האופוזיציה, הוא סיבה טובה לשמור ממנה מרחק. זה ההסבר לנתוני הסקרים של השבועות האחרונים.