מי שעקב לאחרונה אחר גל ההאשמות הגובר נגד בנימין נתניהו בכל הקשור לניהול המלחמה, עשוי היה להשתכנע שהחטופים יכלו לחזור הביתה כבר לפני שנתיים. רק דבר אחד מנע את יישום הדבר בפועל: ראש הממשלה.
דרור שלום, לשעבר ראש האגף המדיני-ביטחוני במשרד הביטחון, הודיע בריאיון מהשבוע האחרון לנדב אייל ב-Ynet כי “יכלו לשוב עוד עשרות חטופים חיים”. העסקה האחרונה, לטענתו, נכפתה על ראש הממשלה על ידי נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ.
יומיים לאחר מכן הצטרף אליו האלוף (מיל’) ניצן אלון, שעמד בראש מערך החטופים בצה"ל. בכנס של מכון וושינגטון ב-5 באוקטובר הוא הצהיר שאפשר היה להחזיר את כולם “אולי שנה קודם”, ו"בלי שום השפעה על תוצאות המלחמה”. מה מנע זאת? שיקולים “פוליטיים ואישיים”, כמובן.
הטענות חמורות. יש בהן רק פגם קטן אחד: האיש שניהל במשך שנתיים את המשא ומתן מול חמאס, באמצעות המתווכים, אומר שהן פשוט “בולשיט מוחלט”. במילים אלו.
עדות מבפנים
ברט מקגורק, שהוביל את המגעים מטעם ממשל ביידן, התארח ביום שני בפודקאסט “Call Me Back” של דן סנור, ושם פרש את מה שהוא מתאר בספרו החדש “Brink”.
כדאי לזכור מי הדובר: לא שופר של הליכוד ואפילו לא נציג רפובליקני, אלא בכיר בממשל שלחץ על ישראל לאורך כל המלחמה. ממשל שדרש הפוגות, איים בגלל הכניסה לרפיח ועיכב משלוחי נשק בעיצומה של הלחימה. אם למישהו היה אינטרס לגלגל את האשמה לירושלים, זה הוא. דווקא משום כך, עדותו שווה פי כמה.
את הטענה שאפשר היה להחזיר את כולם כמעט מיד, מקגורק דחה בלי לנסות לייפות את הדברים. לדבריו, עסקה כוללת בשלב מוקדם הייתה מחייבת כניעה לתנאי חמאס, וגם אז לא הייתה כל ערובה שכל החטופים ישוחררו. בוושינגטון העריכו שסינוואר התכוון להחזיק בחלקם במשך שנים כקלף מיקוח.
ומי פוצץ את העסקה הראשונה בנובמבר 2023? חמאס. הארגון ביקש לעבור לשחרור גברים מבוגרים, בעוד שהנשים הצעירות שהוחזקו בידיו היו עדיין בחיים. ישראל סירבה להשאיר אותן מאחור, משום שהבינה שהסכמה כזאת עלולה לחרוץ את גורלן. חמאס הגיב בהפסקת השחרורים.
מיצה את המלחמה
ומה עם “ההזדמנות שהוחמצה” לפני הכניסה לרפיח? לא הייתה כזאת. ישראל הסכימה למתווים כואבים, כולל שחרור מחבלים כבדים, אך חמאס דחה אותם. הוא דחה גם את המתווה הישראלי שהנשיא האמריקני דאז, ג’ו ביידן, הציג בעצמו לעולם. לפי מקגורק, לא היה רגע אחד שבו עסקה הייתה באמת בהישג יד.
גם הלחץ האמריקני לעצור לפני רפיח, הוא מסביר, לא נבע מסירוב ישראלי לעסקה; ביידן פשוט מיצה את המלחמה. הדרישה האמריקנית להוריד הילוך ברמדאן אף הזיקה, ורק נתנה לחמאס סיבה טובה להמשיך לחכות.
והעיקר: כל עוד סינוואר היה בחיים, מקגורק לא ראה סיכוי ממשי לעסקה. זה נכון גם לגבי רצח ששת החטופים, שמחנה המחאה הציג כהקרבה מכוונת מצד הממשלה. הכניסה לרפיח הייתה חוליה בשרשרת שהובילה לחיסולו של סינוואר. הלחץ הצבאי לא בא על חשבון העסקה – הוא זה שאפשר אותה.
תזמון לא מפתיע
שום דבר מזה אינו חדש. מקגורק כתב דברים דומים כבר בפברואר 2025 ב"וושינגטון פוסט”, ובאתר JNS דיווחו על כך. חמאס, לדבריו אז, נמנע בעקביות מלהתחייב לשחרור חטופים, ושאף בעיקר להבטיח את שלטונו ביום שאחרי.
אז למה הטענות חוזרות דווקא עכשיו, ובקול רם יותר מאי פעם? התשובה פשוטה: ב-27 באוקטובר הולכים לקלפיות. פרשנים, פוליטיקאים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון גילו שאין נשק יעיל יותר נגד נתניהו מכאב משפחות החטופים.
העובדות לא השתנו, רק לוח הבחירות השתנה. וכמה מביש שהיה צורך בבכיר לשעבר בממשל ביידן כדי לאשר את מה שראש ממשלת ישראל אומר מהיום הראשון.