שבועיים לבחירות, ועל סדר היום שלושה נושאים מרכזיים: ביטחון, ביטחון וביטחון. כל השאר – גיוס חרדים, רפורמה משפטית, החינוך, התחבורה – משני בחשיבותו לעניין המרכזי: איך תמשיך ישראל להתנהל בעקבות אסון 7 באוקטובר וכל מה שהשתלשל ממנו.
נתניהו נושא באחריות מרכזית למדיניות הפייסנות וההכלה מול חמאס במשך השנים הארוכות שבהן עמד בראשות הממשלה – מדיניות שהתפוצצה לכולנו בפרצוף באופן מחריד ב-7 באוקטובר.
ביקורת מימין
נתניהו, מיותר לציין, לא היה לבד. למדיניות ההכלה היו שותפים רבים בכל מערכות הביטחון, ובכללם כל הטוענים לכתר המתחרים בו היום. ולא רק מערכות הביטחון. החברה הישראלית כולה הייתה שרויה עמוק בתוך “קונספציית אוסלו” – המחשבה שהדרך לחיות כאן עם הפלסטינים היא באמצעות נסיגות וויתורים, פשרות והסכמים, והרצון לקנות שקט כמעט בכל מחיר. אם הייתה ביקורת, הרי שהייתה זו ביקורת מימין, כמעט חסרת תמיכה או לגיטימציה ציבורית.
לעומת זאת, נתניהו הוא היחיד מבין המתחרים כיום על כיסאו שהתפכח, התנער, הבין את מלוא חומרת המצב למחרת האסון והכריז מלחמת חורמה ארוכה וסבלנית, נחושה ועיקשת על ראש הנחש ועל כל גרורותיו. לא אחזור כאן על כל הישגי המלחמה החשובים בכל הגזרות, שעוד לא מוצו. די אם אציין שההיסטוריון החשוב ניאל פרגוסון השווה את יכולותיו והישגיו האסטרטגיים של נתניהו במערכה האחרונה לאלה של ביסמארק, “קאנצלר הברזל” בגרמניה של המאה ה-19. “ביביסמארק”, כינה אותו.
“הניצחון המוחלט?” שאל עמית סגל את דן מרגלית בריאיון האחרון בחייו. “הניצחון המוחלט”, ענה לו מרגלית שמעולם לא היה מחובבי נתניהו.
איזה מזל
נתניהו הציל אותנו במלחמה הזו. פשוטו כמשמעו. הוא לבדו עמד כאן בפרץ במשך חודשים ארוכים והוביל אותנו מעברי פי תהום להישגים צבאיים מזהירים בכל החזיתות. ואת כל זה הוא הצליח לעשות בנחישות מעוררת השתאות מול התנגדות עזה מבית ומחוץ. גם מזלו – שהוא מזלנו – שיחק לו, במיוחד עם ניצחונו של טראמפ בבחירות לפני שנתיים. אבל המזל, כידוע, הולך עם הטובים.
בעוד שאת אחריותו לכישלון הנורא נתניהו חולק עם כל מתחריו, הרי שבהתנערותו ובהתפכחותו המהירים הוא מתנשא בבדידות מזהרת הרחק מעל כל יריביו. אף אחד מהם לא מתקרב אפילו לקרסוליו. כולם נותרו עמוק בתוך הקונספציה התבוסתנית. בכל נקודת הכרעה – וכאלה היו הרבה – הם הציעו את האופציה הגרועה.
כשאני שומע את איזנקוט, שהציע להפסיק את המערכה בעזה סמוך לפתיחתה, מדבר על “הסדרה נשכנית” בלבנון, על “פיקוח קפדני” באיראן או על הפסקת הלחימה ו"הסדר מתוך עמדת כוח” בכל הזדמנות, כאילו כוח משיגים בדיבורים ובהכרזות, אני מתרשם ששום דבר לא הצליח לנער אותו מהקיבעון שלו. איזה מזל, אני חוזר ואומר לעצמי, שלא הקשיבו לו. איזה מזל שהתעלמו מהצעותיו. אני נחרד מהמחשבה איפה היינו היום לו ניהל הוא את המלחמה. שלא לדבר על לפיד, שסירב אפילו להצטרף לממשלת החירום משיקולים פוליטיים ציניים.
המסקנה פשוטה
וכעת, אני מעמיד את אחריותו המרכזית של נתניהו לכישלון ולאסון אל מול אחריותו המרכזית להתאוששות המזהירה. אני שואל את עצמי מה, בסופו של דבר, חשוב לי יותר: להתחשבן עם נתניהו על אחריותו העודפת על מחדלי הקונספציה או הצורך לבחור את המנהיג שיוכל להמשיך לנהל בצורה הטובה ביותר את המערכה הקיומית האדירה שבה אנחנו עדיין נתונים, ושעוד רחוקה מלהסתיים. בעיניי המסקנה פשוטה מאוד.
נתניהו, בעמידתו האיתנה, גם נתן השראה לציבור גדול של לוחמים ולציבור הישראלי כולו, אף על פי שרבים מאוד מתקשים להודות בכך. גם אני יכולתי בקלות להיות אחד מאלה שמסרבים לראות. הצבעתי לראשונה בחיי בבחירות של שנת 1992, ובחרתי ביצחק רבין. מאז ועד היום שוטטתי במפלגות שמאל ומרכז שונות ומשונות, בעודי נתון, כמו הציבור הישראלי כולו, לשטיפת המוח הרל"ביסטית שלא חדלה מפעולתה לרגע מאז 1996 – כבר שלושים שנה.
אני שמח מאוד שהצלחתי להתפכח בזמן, כדי להצליח לראות ולהעריך את מה שנתניהו הצליח לחולל כאן בשנות המלחמה. בבחירות הקרובות, אני עומד לנצל את מה שהיא אולי ההזדמנות האחרונה להצביע לו.