האיחוד האירופי אוהב להציג את עצמו כמצפן המוסרי של המערב. בכיריו ופקידיו מרבים לדבר על זכויות אדם, על אחריות בינלאומית ועל החובה להעניש תוקפנות.
אלא שכאשר בוחנים את ההתנהלות המעשית של האיחוד מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, מתגלה תמונה שהיא, איך לומר, פחות נוחה. אירופה אמנם הכריזה על ניתוק התלות במוסקבה, כפי שהודיעה למשל נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, בדצמבר 2025: “היום אנו עוצרים את הייבוא הזה לצמיתות. על ידי דלדול קופת המלחמה של פוטין, אנו מפגינים סולידריות עם אוקראינה ומכוונים לשותפויות אנרגיה והזדמנויות חדשות עבור המגזר”, אמרה.
בפועל, מדינות האיחוד המשיכו לרכוש כמויות משמעותיות של אנרגיה רוסית. לפי נתוני הנציבות האירופית עצמה, רוסיה סיפקה כ-45% מייבוא הגז של האיחוד בשנת 2021. עד 2024 ירד חלקה לכ-19%. ואולם, בשום שלב הייבוא לא פסק לחלוטין, כפי שהתחייבו האירופים. מתברר כי כאשר מדובר באינטרסים הכלכליים של האיחוד, העקרונות יכולים להמתין.
יתרה מכך, לפי הרגולטור האירופי לשוק האנרגיה, ACER, בין ינואר למאי 2026 גדל ייבוא הגז הרוסי בצינורות ב־7% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת. ייבוא הגז הטבעי הנוזלי, LNG, גדל ב־11%. מאז 18 במרץ 2026, מועד כניסתן לתוקף של הגבלות נוספות, דווקא טיפס ייבוא ה-LNG הרוסי ב־17% לעומת התקופה המקבילה ב־2025.
התירוצים
נכון, יש לכך הסברים כלכליים: חוזים ארוכי טווח, מגבלות תשתית, שינויים בנתיבי האספקה והצורך להבטיח ביטחון אנרגטי. אבל אלה בדיוק ההסברים שממחישים את הבעיה. כאשר אירופה נדרשת לבחור בין עיקרון לבין אינטרס, היא יודעת להציג את הפשרות שלה ככורח המציאות.
ככלל הסחר הכולל בין האיחוד לרוסיה אמנם הצטמצם בחדות, ולכן אין בסיס לטענה שאירופה לא הטילה סנקציות כלל, או שהן לא השפיעו. אבל העובדה שהייבוא מרוסיה נמשך ואף גדל בתקופות מסוימות, מלמדת שהמציאות מורכבת יותר מהסיסמאות. אירופה לא ניתקה את הקשרים עם מוסקבה ביום אחד; היא מנהלת תהליך הדרגתי, תוך הגנה על האינטרסים שלה.
המקרה הרוסי ממחיש בעיה רחבה יותר באיחוד האירופי – בעיה שבישראל מכירים היטב כבר שנים רבות. מאז 7 באוקטובר 2023, האיחוד האירופי לא הסתפק בגינוי חמאס. הוא גם מפעיל לחץ מדיני גובר על ישראל, בוחן את יחסיה המסחריים עם האיחוד ומקדם צעדים נגד ישראלים המעורבים באלימות בגדה המערבית. אין כמובן בעיה עם ביקורת על מדינת ישראל, אבל האם מדובר בביקורת לגיטימית מתוך דאגה אמיתית או שוב, אינטרסים פוליטיים וכלכליים של מדינות האיחוד, שגוברים על ערכים ועקרונות?
ביום השנה השלישי לטבח, ב-7 באוקטובר 2026, פרסמו נשיאת הנציבות, אורסולה פון דר ליין, שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קלאס, ומנהיגים רבים באירופה הודעות שגינו את מתקפת חמאס והביעו סולידריות עם קורבנותיה. אלא שבאותו זמן ממש, אם נניח ניצול של הטבח או שורד שבי היו רוצים להגיע למדינות מסוימות באירופה, הרי שכבר בשדה התעופה הרשויות יחפשו בתיקים שלהם מוצרים מיהודה ושומרון. הס מלהזכיר כמובן כל ניסיון ללכת עם דגל ישראל ברחובות אירופה בימים אלה.
שתיקה רועמת
הפער התחדד בניסיון חטיפת מטוס “פליי דובאי”, שסוכל בזכות גבורת הטייס והנוסעים. לפי התביעה באיחוד האמירויות, ב-30 בספטמבר 2026 ניסה טייס המשנה להשתלט על המטוס שהיה בדרכו לתל אביב ולהטיסו אל טרמינל הנוסעים בנתב"ג. על המטוס היו 174 נוסעים. הקברניט נפצע, המטוס צלל בחדות, והאסון נמנע לאחר שהנוסעים וצוות חלופי השתלטו על התוקף.
שירות החוץ האירופי פרסם הודעת דאגה והזדהות עם הנוסעים והצוות, אך הודעות אישיות של פון דר ליין או קלאס לא אותרו. לשתיים פעילות ערה מאוד ברשתות החברתיות, והן מתייחסות כמעט לכל אירוע משמעותי בעולם, אך ניסיון הפיגוע הקטסטרופלי בטיסה לישראל נעלם מהרדאר שלהן. לכן, שוב עולות תהיות על סדר העדיפויות הלקוי של האיחוד האירופי. מצד אחד מדבר על ערכים ועקרונות, ומצד שני פועל הפוך כאשר זה לא משתלם לו פוליטית.
חבית חומר נפץ
האיחוד האירופי נמצא בצומת דרכים קריטית מאוד לעתידו. המלחמה באוקראינה נמשכת, היציבות במזרח התיכון מתערערת, הימין הקיצוני מתחזק מצד אחד והגירת המוסלמים מהצד השני – כל אלה מעמידים חברות שלמות באירופה על חבית נפץ מסוכנת.
משבר האנרגיה והשינויים הטקטוניים בהרכב האוכלוסייה בחלק ממדינות אירופה ובמערכת הפוליטית מכריחים את קבריניטי האיחוד לפעול לעיתים בניגוד מוחלט לערכים שאליהם הם מטיפים. בזמן שהמעצמות מסביב מכתיבות את סדר היום העולמי, אירופה נראית כמו שחקן פוליטי חיוור, שחוּק ולא אמין. ההשפעה והדומיננטיות שלה רחוקות מאוד ממה שמנהיגי היבשת, במוסדות האיחוד ומחוצה לו, ייחלו.