עדותו של אביחי מנדלבליט במשפט נתניהו מעניקה לראש הממשלה הזדמנות פוליטית נדירה – לא רק לחזק את תומכיו באמצעות המאבק במערכת המשפט, אלא לנסות להחזיר את אלה שעזבו אותו בגללו. הפעם, הטענות של נתניהו נשמעות לצד עדותו של האיש שהחליט להעמיד אותו לדין.
בנימין נתניהו המתין שנים לרגע שבו אביחי מנדלבליט יעלה לדוכן העדים במשפטו. קשה להפריז במשמעות המשפטית של העדות, אבל דווקא המשמעות הפוליטית שלה עשויה להיות מעניינת לא פחות. שבועיים לפני הבחירות, נתניהו מקבל הזדמנות להחזיר למרכז סדר היום את התיקים הפליליים נגדו, אלא שהפעם הוא מגיע לדיון מעמדה שונה מבשנים האחרונות.
מאבק כפול
מאז הוגשו כתבי האישום, נתניהו ניהל למעשה שני מאבקים במקביל: האחד התנהל בבית המשפט והשני מול הציבור הישראלי. במאבק המשפטי ביקשו סנגוריו להפריך את האישומים ולערער על התנהלות רשויות החקירה והתביעה. במאבק הציבורי ביקש נתניהו לשכנע שההליך כולו נגוע בפגמים חמורים, ושמערכת אכיפת החוק פעלה נגדו באופן שאינו תקין.
במשך שנים הצליח המסר הזה לחזק את הגרעין הקשה של תומכיו ולערער אצלם את אמינותה של מערכת אכיפת החוק. אבל עבור מצביעים אחרים, ובהם גם אנשי ימין שהצביעו לו בעבר, עצם הגשת כתבי האישום הייתה סיבה להתרחק ממנו – והמלחמה נגד מערכת המשפט הרחיקה אותם עוד יותר ממפלגת הליכוד.
כאן בדיוק נמצאת ההזדמנות הפוליטית החדשה.
מה הציבור מבין?
מנדלבליט אינו יריב פוליטי של נתניהו שנבחר לכנסת מטעם מפלגה מתחרה. הוא האיש שכיהן כיועץ המשפטי לממשלה, פיקח על מערכת אכיפת החוק וקיבל את ההחלטה להעמיד את ראש הממשלה לדין. לכן, כאשר דווקא בעדותו מתברר כי היו פעולות חקירה שלא אושרו על ידו, וכאשר הוא מודה שאינו זוכר אם חתם בעצמו על כתב האישום המתוקן, הדברים מקבלים משקל ציבורי אחר.
מנדלבליט גם אישר שלא עבר בעצמו על כל אחת מהעדויות הגולמיות, אלא הסתמך על עבודת הפרקליטות. ולצד הטענה כי לא זכר שחתם על כתב האישום המתוקן, מנדלבליט כן הבהיר שאישר אותו. בנוסף, הוא עמד על עמדתו שהייתה הצדקה להגשת האישומים.
ההבחנה הזאת חשובה: עדות על פגמים בהתנהלות החקירה אינה הכרעת דין, וגם מחלוקת על חתימה אינה הוכחה לזיוף. אבל בזירה הפוליטית, השאלה אינה רק מה יכריעו השופטים – השאלה היא מה הציבור מבין מהדברים שנאמרים באולם.
סיכוי לחזרת מצביעים
עבור מצביעי הליכוד הנאמנים, אין כאן בהכרח חידוש. רבים מהם האמינו לאורך כל הדרך שנתניהו נרדף בידי מערכת אכיפת החוק. הם אינם זקוקים לעדות מנדלבליט כדי להשתכנע. אבל כאן לראשונה, הקהל המעניין מבחינת נתניהו נמצא דווקא מחוץ לגרעין הזה: אנשי ימין ומרכז-ימין שהעריכו את מנהיגותו, תמכו במדיניותו, אבל איבדו בו אמון בעקבות כתבי האישום והמאבק המתמשך במערכת המשפט.
חלק מהמצביעים האלה לא הפכו בהכרח למתנגדים אידאולוגיים של הליכוד. הם פשוט הגיעו למסקנה שאינם יכולים להמשיך לתמוך בנתניהו בנסיבות שנוצרו. כעת ניתנת לו הזדמנות להציג בפניהם שאלה חדשה: האם הדברים שעליהם הסתמכתם כשעזבתם אותי נראים היום כפי שנראו אז?
זו שאלה פוליטית משמעותית בהרבה מעוד נאום נגד הפרקליטות.
אלא שכאן ניצב גם האתגר של נתניהו. כדי להגיע למצביעים שעזבו אותו, לא מספיק לחזור על המסרים שכבר שכנעו את תומכיו. עליו להציג עובדות, להבחין בין טענות שהוכחו לבין טענות שעדיין מתבררות, ולתת לציבור אפשרות לבחון את הדברים בעצמו.
מתקפה כוללת נוספת על מערכת המשפט עשויה לחזק את המחנה שכבר נמצא לצידו, אך להשאיר את הגוש בגודלו. הצגה מדויקת של הפגמים שעלו בעדות, לצד ערעור מסודר על תהליכי הגשת כתב האישום, עשויה לעורר מחשבה גם בקרב מי שהסתייגו ממנו בעבר.
שאלה של טיימינג
ויש כאן עוד עניין של עיתוי. במשך שנים ביקשו יריביו של נתניהו להפוך את משפטו לשאלה מרכזית בכל מערכת בחירות. נתניהו מצידו ניסה שוב ושוב להציג את המשפט כהוכחה להתנהלות פסולה של המערכת. כעת, דווקא סמוך לבחירות, עולה לדוכן האיש שהיה אחראי להחלטה להעמידו לדין ונדרש להשיב לשאלות קשות על אופן ניהול ההליך.
עדיין מוקדם לדעת כיצד תשפיע העדות על דעת הקהל, ובוודאי שאין לראות בה הכרעה באשמתו או בחפותו של נתניהו. אבל מבחינה פוליטית, היא פותחת בפניו אפשרות שלא הייתה מובנת מאליה: להעביר את הדיון הציבורי מהשאלה אם ראוי לבחור בראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום, לשאלה כיצד התנהלה המערכת שהגישה את אותו כתב אישום.