הסקרים תמיד טועים
שבוע ימים בדיוק אחרינו הישראלים, אזרחי ארה"ב ישלימו השבוע את “בחירות האמצע”. שם באמריקה ניתן להצביע הצבעה מוקדמת בשלל דרכים, ולכן מדובר בתהליך מתמשך ולא רק בהגעה חד יומית לקלפיות.
בבחירות האמצע עומדים לבחירה כל 435 חברי בית הנבחרים ושליש מחברי הסנאט. כמו כן, האמריקנים בוחרים מושלים ובעלי תפקידים אחרים במדינות ובמחוזות השונים.
אך מה שמונח על כפות המאזניים קריטי לא רק להם אלא גם לנו. עוד לפני שנדון ביחסי ישראל-ארה"ב, הבחירות האלה הן קודם כל מבחנם הגדול של הסוקרים. על פי התקשורת הליברלית שנשענת כדרכה על הסקרים, הרפובליקנים יאבדו בוודאות את השליטה בבית הנבחרים ויאבקו לשמר רוב בסנאט.
למעשה, על פי CNN למשל, טראמפ ביקר בשבועות האחרונים בשורה של מדינות רפובליקניות מובהקות, רק כי המועמדים של המפלגה נקלעו למצוקה. כלומר, הוא ומפלגתו ממש על סף תבוסה של ממש. אפילו דרלין גרהם, אחותו של הסנטור המנוח, לינדזי גרהם, נקלעה כביכול למרוץ צמוד במדינה רפובליקנית ודאית. כך לפחות מראים הסקרים.
מנגד, בפוקס ניוז בטוחים שהסקרים מדרגים בחסר את הימין, ממש כפי שקרה השבוע בישראל. שם באמריקה בבחירות 2016 ו-2024, הסוקרים הרי פספסו לחלוטין את ניצחונותיו של דונלד טראמפ. לכן, בדיוק להפך, אצל הרפובליקנים בטוחים שיישמר רוב בסנאט, ויש אפילו אופטימיות זהירה לגבי בית הנבחרים. הם מאמינים שהציבור האמריקני הרחב ידחה מועמדים קיצוניים, כמו עבדול אל סייד ממישיגן.
יש סיבות טובות להניח שהרפובליקנים צודקים ומצבם אכן אינו כה קשה, כפי שמספרים הדמוקרטים. ראשית, באמת לא סביר שמעוז אחר מעוז אדום, הופך להיות כחול. שנית, הפספוס של הסקרים לטובת השמאל, הוכח באופן מדעי.
מחקר עצום ממדים שפורסם ביולי האחרון ניתח מעל 38,500 סקרים מ-372 מערכות בחירות שנערכו מאז 1945 ב-32 מדינות דמוקרטיות. ממצאיו חד משמעיים. “אנו מוצאים כי בממוצע, התמיכה במפלגות משמאל מוערכת יתר על המידה, בעוד שהתמיכה במפלגות מימין מוערכת בחסר”, כתבו, סטוארט פרט, ויל ג’נינגס, ג’ונתן מלון, כריסטופר פרוסר וכריסטופר ולזין.
בקיצור, הפספוס של הסקרים וההטיה שלהם לצד שמאל הם כבר עובדה מדעית. כדאי לזכור את זה לקראת הבחירות הבאות.
פחד משתק
אם כבר דיברנו על הבחירות הבאות, כפי שנראים הדברים כרגע הן יקרו בתוך מספר חודשים. נכון לעכשיו, על אף קריאה של המונים ומשמאל ללכת ביחד, גם נתניהו גם איזנקוט לא בעניין.
ושניהם צודקים.
נתניהו תוהה מדוע בעצם מפלגות “גוש השינוי” לא ייכנסו אתו למשא ומתן על הצטרפות לממשלה, כמו שראוי לקרות בתהליך נורמלי. הליכוד היא המפלגה הגדולה ביותר, והגוש שלו גדול יותר. אז מה פשר ההחרמה?
אלא שאיזנקוט, מוקף בשונאי נתניהו ובמוכי טראומה ממי שישבו אתו בעבר, לא מאמין לנתניהו. אחרי הכל, ראש הממשלה פירק ברמייה את ממשלת החילופין, שנתפרה עד האותיות הקטנות ביותר, עם בני גנץ. חילי טרופר, שהיה בין מנסחי ההסכם ההוא, חבר כיום במפלגתו של איזנקוט. ויש גם אחרים כמובן שלא מאמינים לאף מילה שיוצאת לרה"מ מהפה. באין אמון, אין מה לדבר על שותפות.
מבין שלוש ההבטחות שאיזנקוט נתן – לגייס את החרדים, לא לשבת עם הערבים ולא לשבת עם נתניהו – האחרונה היא כרגע החשובה ביותר. או ליתר דיוק, היא כרגע בראייתו האחרונה להפר. זו האווירה ב"ישר”.
בראייתם, האופן שבו נתניהו מנפח את פרשת המעורבות הקטארית ודרישתו שלא לפרסם את תוצאות הבחירות הם איתות ברור שפניו לבחירות נוספות. האמת ניתנת להיאמר, שהם קוראים את מהלכיו נכון.
אחרי ההתפכחות הכואבת של “גוש השינוי” ביום רביעי בבוקר, בליכוד עדיין מסתובבים שיכורי ניצחון. מפלגתם היא הגדולה ביותר. הגוש שלהם מונה חמישה ח"כים יותר מזה של “השינוי”. וכל זה, אחרי ארבע שנים קשות ביותר, ומערכת בחירות שאליה בלי ספק נכנסו בנחיתות.
לסבר את האוזן, חוץ משיעור ההצבעה הלא הגיוני במגזר הערבי, שלושה מנדטים של מצביעי אופוזיציה הגיעו ברכבת האווירית מחו"ל. חמישה מנדטים התבזבזו אצל אבי מעוז, עופר וינטר וירון זליכה. כל זה מלמד אותם שאין מה לחשוש מבחירות נוספות.
במקרה הטוב, הגוש יגיע ל-61. במקרה הפחות טוב, ל-59. אז כבר אפשר יהיה להביא שניים שלושה עריקים מהאופוזיציה. ואגב, אם איזנקוט רוצה ממשלה עם הערבים, שיבושם לו. אנחנו, הימין, נלך לאופוזיציה כמו שעשינו ב-2021, ואז נחזור בגדול אחרי כמה חודשים. הקלפים בידינו. מה כבר יש להפסיד?
התשובה כמובן היא את המדינה.
צ’יקן
גם אם נתניהו ישפר עמדות בבחירות נוספות, הוספת 8 מנדטים היא אתגר קשה מאוד. אין שום ערובה שמצביעי וינטר וזליכה יעברו לנתניהו. הם הרי עזבו במודע את הגוש. מי אמר שיחזרו? מספיק שישבו בבית. לא לדבר על כך שאיזנקוט יכול להתפייס עם הנדל ווינטר, לצרף אותם אליו כאגף ימין בממשלה העתידית. זה לא יביא אותו ל-61, אבל כן מבטיח מבוי סתום שיימשך.
חוץ מזה שב-2021, כאשר קיבל 60 מנדטים, נתניהו לא הצליח למצוא ולו עריק אחד. מי תוקע לידיו שבעוד ארבעה חודשים ימצא שניים או יותר?
כך שמשחק הצ’יקן הזה לא מוביל לשום מקום, אלא רק לבחירות חוזרות ונשנות. וזה כמובן הדבר האחרון שמדינת ישראל זקוקה לו.
בנקודה הזו מתבקש היה שנתניהו ייתן רמז קל, אפילו מצמוץ בעין, שהוא מוכן או מעוניין בממשלת אחדות. לא ברור מדוע אינו עושה זאת. בניגוד לבכירי האופוזיציה, שעצם המילה אחדות תחסל במקום את הקריירה הפוליטית שלהם, לנתניהו אין מה להפסיד מקידום הרעיון.
כלומר, החשש שלו הוא שאם יעשה צעד לכיוון אחדות על חשבון החרדים, אזי איזנקוט יעקוץ אותו. הוא ייתן לחרדים את מבוקשם, יקים איתם ממשלה, ואז גם יפרק את הליכוד, שלא חסרים בו מי שרוצים להיפטר מנתניהו. לכן רה"מ עושה הכל כדי לשמר את הגוש. זה הפחד שמנהל אותו, ועם פחדים אי אפשר להתווכח.
מנגד, אותם גורמים באופוזיציה, שמוכנים לדבר בשושו על אחדות, לא יכולים להיתלות אפילו ברמז דק מצד נתניהו, כדי לקדם את ההצעה בצד שלהם. לכן, כרגע לפחות, הרעיון אפילו לא מתחיל להתקדם. אדרבה, בגוש השינוי מחפשים דרכים להכות בנתניהו. הוא בתגובה, כמובן מקשיח עמדות.
כך, במקום שכל ישר, אווירת פיוס וחיפוש הטוב המשותף, הכוחות המניעים הם שנאה, כעס, חרדות ובעיקר חוסר אמון.
הפער בין מה שישראל צריכה לבין מה שהיא עושה – או ליתר דיוק בין מה שמנהיגיה עושים – מעולם לא היה גדול כל כך.