שורות אלה נכתבו עוד טרם הבחירות. הן כבר מאחורינו, כשעדיין לא ברורה התוצאה הסופית.
אבל יש משהו אחר שכן ברור לי: הנשמה של העם היהודי מוטלת על הכף, והסכנה גדולה יותר מאי פעם.
לא על קיומו הגשמי של העם היהודי אני מדבר, אף שאני חושש הרבה לעתידה של מדינת ישראל. ראשי המשטר באיראן ממשיכים אמנם להשמיע את רצונם למחוק את ישראל מן המפה, וישראלים רבים – עקב חוסר היכרות עם ההיסטוריה היהודית ועם סכנותיה של האנטישמיות – מקלים ראש עם האיומים הללו ומאמינים ב"פתרון דיפלומטי”. ובכל זאת, הבעיה אינה פיקוח נפש. הבעיה היא פיקוח נשמה: האם הנשמה היהודית תצליח לשרוד ולהתחדש?
הלוחות הטקטוניים של מדינת ישראל
מתחת לאדמת ישראל רוחשים גלים רוחניים תת-קרקעיים ומטלטלים אותה. הלוחות הטקטוניים נעים, והיסודות שעליה עומדת המדינה מאיימים להישבר. השאלה דחופה מכל: האם ישראל היא מדינה יהודית שהיהדות היא חלק מהותי ממנה, או שמא זוהי מדינה חילונית שבה ליהדות חלק קטן אם בכלל? השאלה דוחקת, והזרמים הטקטוניים גדלים ומעמיקים. אפילו צה"ל החזק לא מסוגל להתמודד איתם. מאבק תת-קרקעי כזה לא מנצחים עם צבא.
התופעה עצמה אינה חדשה. הזרמים התת-קרקעיים הללו מלווים אותנו מהקמת המדינה וגם זמן רב לפני כן. ראשיתם באמנציפציה, כאשר היהודים החלו להתבלבל ולשאול את עצמם: מי אנחנו? האם אנחנו עם, דת, ציוויליזציה, או משהו אחר לגמרי – תופעה שאין לה מקבילה במילון העמים? אורות המטרופולינים הפילו בקסמם חללים רבים והשכיחו מהם את המצפן של הסיפור היהודי הגדול: הם נסחפו אחר חילוניות אוניברסלית, קומוניזם או הדוניזם, ובימינו אחר פוסט-מודרניזם וציונות חילונית.
הבלבול הזה הפך בשר מבשרה של מדינת ישראל, ומאז ועד עתה הגלים הרוחניים התת-קרקעיים מתפרצים ונעים. במשך שנים נראה היה שאפשר לשלוט בהם. אבל ככל שמדינת ישראל הצליחה והפכה חזקה יותר, הרי שהלוחות הטקטוניים הרוחניים האלה החלו להשתנות. מדינת ישראל, וביתר שאת מערכות המשפט והחינוך שלה, התבלבלו יותר ויותר. יותר מכל נעשתה מבולבלת לגבי הזהות שלה – ועם ששואל את זהותו מאחרים, אין סופו להתקיים.
עם מחפש מנתח לב
עד עתה, כיסתה מדינת ישראל את הסדקים שצצו על פני הקרקע בפלסטרים, סדק אחר סדק, פלסטר אחר פלסטר. הסטטוס קוו, הפשרה והדמוקרטיה היו לה כתחבושת, ולמשך שנים זה עבד. אבל כעת, הלוחות הטקטוניים נעים בפראות יתרה. יש צורך בניתוח עומק, וזה צריך להיות ניתוח לב.
אל תטעו. לא רק האוכלוסייה הלא הדתית בישראל זקוקה לניתוח הזה. אין ספק, ובימינו ברור הדבר יותר מאי פעם, שהציונות החילונית הותירה קהילות שלמות בארצנו ריקות מתכלית וממשמעות. אחר שכילתה עד תום את המשאבים שהורישו לה אבותיה, השאירה חלקים גדולים בחברה הישראלית עם חילוניות חסרת שורשים, ללא זיכרונות וללא שאיפות יוצאות דופן.
ועם זאת, גם הציבור שומר המצוות בישראל, על מוסד הרבנות והישיבות שלו, זקוק גם הוא לניתוח – ולא ניתוח לב סתם, כי אם ניתוח לב פתוח בעזרת מכונת לב-ריאה. משהו שלא רק ידאג לזרימת הדם הקיים, אלא גם יזרים דם חדש למערכת.
זה בהחלט לא עניין של מה בכך. נדרש חשבון נפש עמוק. קהילות דתיות רבות ורבנים רבים בישראל מתנהגים כאילו הם עדיין בשטעטל ורואים ביהדות “דת” ותו לא. כמעט אלפיים שנות גלות דחקו את היהדות לחיי הפרט וכלאו אותה שם.
אבל התורה האמיתית היא הרבה יותר מדת. התורה היא שליחות קדושה שניתנה לעם ישראל לטובתו של כלל המין האנושי. היא אמורה להיות אבן הפינה של יסודות האמונה והמוסר בעולם, ולתת אותותיה על כל היבטי החיים, כולל החיים המודרניים.
לאום מחפש הלכה
במשך קרוב לאלפיים שנה התרכזה ההלכה כמעט אך ורק באורח החיים שמחוץ לארץ ישראל. במילים אחרות, ההלכה הייתה מנועה מלממש את מלוא הפוטנציאל הגלום בה. כעת אנו חייבים לפדות אותה משבייה ולהביא אותה בחזרה למרחב הציבורי בקיום הלאומי שלנו.
דבר זה מוכרח להיעשות בידי פוסקי הלכה שמבינים את המשמעות של קיום לאומי בארץ. יחד עם בקיאות ענפה בהלכה, המשימה הזו מחייבת להבין איך ההלכה עובדת – להבין את הטבע שלה, את המנגינה שלה, את האידאולוגיה והחזון שלה. דברים אלה כולם נמצאים במקורותינו, אבל זקוקים לתחייה מחודשת. עלינו להביט בהם כחדשים, להבין את הרקע של המחלוקות הגדולות של תורה שעל פה ולדלות מהן תובנות עדכניות. רק כך נוכל לפרוץ דרך להתחדשות ההלכה במדינת ישראל.
מעל הכל על פוסקי ההלכה להאזין היטב לזמן שבו הם חיים. עליהם לחוש את הרעידות של הגלים התת-קרקעיים מתחת לרגליהם ולתת להן להשפיע על הדרך שבה יבנו את ההלכה מחדש. פירושו של דבר הוא שדינים נושנים של תורה שבעל פה עשויים להתחלף בגישות חדשות לחיבור ההלכה עם החזון והתכלית שלה.
יהדות של דור חדש
טבח שמחת תורה הנורא עורר צעירים רבים בארץ להתחבר מחדש למסורת. הם מבינים שלמדינה יהודית אין קיום ללא יהדות. אי אפשר להפריד בין השתיים. בעיני הדור החדש הציונות החילונית כבר נחה על משכבה ולא נותר לה עוד מה להציע לו.
אבל הצעירים הללו שייכים לתקופה אחרת. הם יצרו במו ידיהם את הדרכים שלהם לחיבור, דרכים חדשניות ויצירתיות. לא כולן תואמות את ההלכה כפי שהתקבעה בגלות, ואין טעות גדולה יותר מלנסות לכפות עליהם את רסן ההלכה הנושן שנועד אך ורק לתקופת הגלות.
הגברים הצעירים ארוכי השיער ונטולי הכיפה שציציותיהם משתלשלות להם מבגדיהם, או הנשים הצעירות שלבושות רחוק מן המקובל בעולם הדתי אבל מכסות את שיערן, מדליקות נרות בערב שבת או לומדות גמרא – כל אלה אינם תופעה חולפת. אין זו יהדות רפורמית או קונסרבטיבית – תנועות שאינן אלא תוצר של תנאי הגלות – וגם לא יהדות אורתודוקסית. אלו הם הסימנים של מגמה חדשה בתוך היהדות, שעם הזמן עתידה לגדול לכדי תנועה רוחנית.
יהדות של גדולה
לפתחה של כל דת בעולם אורבת תמיד סכנת ההתאבנות, “סטגנציה” בלעז. מרגע שדברים מתקבעים ונכנסים למסגרת הם יכולים להפוך בקלות לחולין. במקום החדשנות באות הקלישאות, במקום הגמישות באה התקיעוּת ובמקום הזרימה בא ההרגל.
כדי להמשיך להתקיים, החיים הדתיים זקוקים תמיד להתנגדות ולמחאה. זהו מוצר ממוצרי היסוד הדרושים ליהדות אותנטית. יהדות כזו נועדה לקרוא תיגר על הערכים המסכנים את קיומו הרוחני של האדם. אבל ליהדות נטייה להפוך דוגמטית עם הזמן ולכלוא את עצמה בכבלי האינדוקטרינציה. אט-אט נעשתה לדת זחוחה העסוקה בזוטות.
וכך, במקום גבורה, היא מביאה במקרים רבים לדיכוי של רוח האדם. זהו מחיר כבד. אנשים דתיים הופכים ל"יס-מנים” הרואים בקיום ההלכה את פסגת השאיפות. רבים מהם כבר לא רואים ביהדות משהו שמאתגר אותם, והיא הופכת לדבר משעמם המרוצה מעצמו. את היהדות האמיתית, יהדות העוז, החליף דיוקנה החיוור של יהדות הציות. רבים בעולם הדתי בימינו נפלו קורבן למצב המצער הזה, ועל כן רבים בישראל כבר לא רואים ביהדות ביטוי למשהו גדול ומיוחד.
העולם הדתי חייב להבין אפוא שהוא נושא בחלק גדול מן האחריות על חילון החברה הישראלית. הוא לא ייצג כראוי את האידאל הגדול שבשמו הוא בא, ועל כן הרחיק מעליו את הזולת.
כדי להודות בכך, נדרש חשבון נפש אמיתי.
אמונה יש לחיות
בראש סדרי העדיפויות נמצאת האמונה. לא רק מפני שהיא אמת, אלא גם מפני שיותר מכל זקוק האדם למשמעות. היעדרו של אלוהים מחיי האדם מחריב כל מה שהופך אותו לאנושי. החתירה לאמת, ההבחנה בין טוב לרע וכבוד האדם תלויים כולם באמונה. בלעדיה הופך האדם לאדיש ולהרסני.
אבל דבר זה נכון רק כאשר מדובר על אמונה של חיים. בדרך כלל, אם האמונה באלוהים אינה מתורגמת לכדי מעשה, אין היא גוררת עימה אחריות. זוהי ללא ספק תרומתה הגדולה ביותר של היהדות לעולם.
האמונה חייבת להיות אמונה של גבורה, מאבק אל מול ההשטחה של החיים. זוהי תכליתן של המצוות. אלו הם המיתרים שעליהם מנגן האדם את נגינת נשמתו, לרוב כנגד מנגינות אחרות, ממוסדות.
התובנה הזו מוכרחת להיות בלב הדיון בדבר עתידה של מדינת ישראל.
ברכה בלתי צפויה
וכעת עולה התהייה: אם הקואליציה החדשה שתיווצר תהיה ללא מפלגות דתיות ותרכיב ממשלה חילונית יותר, האין זו בעצם ברכה? אין ספק שהדבר יביא למשבר אדיר ואולי אפילו לכאוס בקרב המגזרים שומרי המצוות בישראל – אבל כל משבר הוא הזדמנות.
באין ממשלה אוהדת שיוכל להישען עליה, ייאלץ העולם הדתי לפתח אסטרטגיה חדשה לגמרי. הוא יצטרך להשליך מעליו את גינוניו הפוליטיים, לעמוד על רגליו בכוחות עצמו ולגלות בתוכו משאבים פנימיים שטרם נחשף אליהם. יהיה עליו להפנים כי היהדות היא אכן עמוד התווך שעליו מדינת ישראל נשענת. השחרור מכבליה של הפוליטיקה עשוי להוביל אותו סוף סוף לנשום לבד ולהבין כי הלימוד העדין הזה הוא הדרך היחידה להתקדם.
ייתכן גם כי חילונים, שהפקידו את השמירה על הזהות היהודית של מדינת ישראל בידי המפלגות הדתיות, יבינו לפתע כי הם בעצמם מחויבים להגן על היהדות מפני חילון קיצוני.
בסופו של דבר, היהודים הם העם המאותגר ביותר בתולדות העמים – אבל גם המופלא שבכולם. החילונים והדתיים כאחד חייבים להבין כי היהדות היא מתנה חסרת תחליף לעולם. הקיום היהודי הוא קיום שמעל הטבע. הוא יותר מדוקטרינה, מאמונה או מרעיון. זוהי ברית בין אלוהים ועמו למען טובת המין האנושי. עצם קיומנו הוא הסירוב להיכנע לנורמליות, למקום הבטוח או לנוחות.
“אנו חלקו של אלוהים בהיסטוריה האנושית”, כותב אברהם יהושע השל. והוא גם מזהיר: “החטא החמור ביותר של היהודי הוא לשכוח את מי הוא מייצג”.
לזכר אשתי היקרה פרידה רחל לופס קרדוזו ז"ל.