בזמן שהישראלים עסוקים בפוליטיקה הפנימית שלהם, משבר חוקתי חסר תקדים מטלטל את פולין והוא ממחיש היטב את המאבק על עתידה של אירופה.
בחודש האחרון החריף העימות האופף את בית המשפט החוקתי בוורשה. הנשיא קרול נברוצקי וממשלתו של דונלד טוסק התייצבו משני צדי המתרס, נאבקים על הרכב בית המשפט וסמכותו.
אלא שהקרב המקומי הזה איננו מבודד. במרחב האירופי מתנהל עימות עקרוני ורחב הרבה יותר: מי קובע את גבולות הריבונות של מדינות אירופה? האם אלה הבוחרים בפריז, בוורשה ובבודפשט, או הפקידות והמוסדות הפוליטיים בבריסל?
אלי ורד חזן, שכיהן כמנהל קשרי חוץ של מפלגת “הליכוד” וכשגריר ישראל בסינגפור, נהג לספר על הפעם שבה הגיע לכנס הראשון של המפלגה השמרנית והרפורמיסטית בפרלמנט האירופי (ECR). לדבריו, ניגש אליו מזכ"ל המפלגה, חבר הפרלמנט האירופי דניאל האנאן, מהמפלגה השמרנית הבריטית, והציג את עצמו באופן הבא: “שלום, אני דניאל האנאן, חבר הפרלמנט האירופי, והמשימה החשובה ביותר שלי היא לפטר את עצמי”. חזן, שהופתע מהדברים, אמר לו כי בכל שנותיו בפוליטיקה מעולם לא פגש פוליטיקאי שמעוניין לפטר את עצמו. אך לאמירה המוזרה של האנאן היו רקע ונימוק.
אירופה יצרה מפלצת
באותן שנים, בריטניה עדיין הייתה חברה באיחוד האירופי, אולם השיח על משאל עם ויציאה מהאיחוד היה בשיאו. האנאן הסביר זאת בצורה מאוד פשוטה. “האיחוד האירופי הוא לא גוף דמוקרטי. העם הבריטי יוצא להצביע פעם ב-4 שנים עבור ממשלה שתנהיג אותו, ובסוף מי שמקבל עבורו החלטות זה פקידים בבריסל”.
ואכן, האיחוד האירופי, שהוקם במקור כמסגרת לשיתוף פעולה בין מדינות ריבוניות, התפתח בהדרגה למבנה על-מדינתי בעל שאיפות שלטוניות. בירתו בריסל מבקשת כיום לקדם מערכת ערכים אחידה, מדיניות משותפת ומערכת משפטית בעלת סמכות עליונה בתחומים הולכים ומתרחבים. המדינות החברות אינן עוד רק שותפות למיזם כלכלי – הן נדרשות להתאים את מדיניותן לסטנדרטים שמכתיבים מוסדות האיחוד, גם כאשר הדבר מתנגש עם הכרעות פוליטיות של הציבור המקומי.
השוואה של מדיניות התכתיבים הזו לברית המועצות אולי נשמעת קיצונית. ואולם, יש נקודות דמיון שראוי לבחון. שכן גם ברית המועצות הייתה מבנה על-מדינתי, שבמרכזו עמדה מוסקבה. סביבה היו רפובליקות ומדינות לוויין שנדרשו להתיישר עם האידאולוגיה והמדיניות של המרכז. גם אז הוצגה האחידות הערכית כתנאי ליציבות המערכת, וכל ניסיון לסטות מהקו הרשמי נתפס כאיום על הסדר כולו.
סיפור של נאמנות
הונגריה תחת ויקטור אורבן, וכך גם פולין בתקופת שלטון מפלגת “חוק וצדק”, הפכו למטרות מרכזיות של מנגנוני הלחץ האירופיים. הקפאת כספים, הליכי הפרת חוק והפעלת סעיף 7 לאמנת האיחוד שימשו את בריסל כאמצעי לחץ. אפשר להתווכח על הלגיטימיות של דרישות האיחוד בתחום שלטון החוק, אך קשה להתעלם מהעובדה שהכלים הכלכליים הפכו גם למנוף פוליטי משמעותי. העובדה שההליך נגד פולין נסגר במאי 2024, בעוד ההליך נגד הונגריה נמשך, ממחישה עד כמה היחסים בין המרכז למדינות החברות טעונים, ובעיקר עד כמה הם תלויים ברמת הנאמנות של המשטר למרכז הכוח בבריסל.
אלא שהשאלה המדאיגה עוד יותר נוגעת ליחס כלפי מתנגדי הממסד האירופי. מארין לה פן הורשעה בצרפת בפרשת שימוש בכספי הפרלמנט האירופי. מתאו סלביני נאלץ להתמודד עם הליך פלילי באיטליה, שבסופו זוכה וזיכויו אושר בבית המשפט העליון. קנצלר אוסטריה השמרני והמבריק, סבסטיאן קורץ, נאלץ לפרוש בגלל חקירה פלילית. מפלגת “אלטרנטיבה לגרמניה” נתונה למעקב של שירותי הביטחון הגרמניים, בכפוף להליכים ולביקורת שיפוטית. גם בכירים במחנה הלאומי בהונגריה ובפולין מתמודדים עם חקירות והליכים משפטיים, מהרגע שבו התחלף השלטון. ברומניה ביטל בית המשפט העליון את תוצאות הבחירות לנשיאות, ב-2024, ואסר על המועמד המוביל, קלין ג’אורג’סקו, להתמודד בשנית. האיחוד האירופי תמך בצעד המהמם הזה.
בזמן שנגד פוליטיקאים ימניים רבים ביבשת נטוו חקירות, אפשר לספור על יד אחת הליכים דומים נגד עמיתיהם משמאל.
החירות בסכנה
אכן, אין דרך להוכיח שכל ההליכים הללו הונחו מבריסל, או שמדובר במבצע מתואם נגד הימין. לה פן, למשל, הורשעה בעבירה הנוגעת לכספי ציבור, ואילו המעקב אחר “אלטרנטיבה לגרמניה” הוא החלטה של רשויות גרמניות. אך עצם השימוש במנגנוני מדינה נגד מפלגות אופוזיציה מחייב פיקוח קפדני, במיוחד כאשר מדובר בתנועות המייצגות ציבור גדול.
כאן מתעורר הזיכרון ההיסטורי של אירופה הקומוניסטית: המשטרה החשאית, המעקב אחר מתנגדי המשטר והפיכת יריבים פוליטיים לבעיה ביטחונית. אין להשוות בין המערכות באופן מכני, אך אסור גם להתעלם מהסכנה שבהפיכת התנגדות אידאולוגית לעילה לפגיעה בלגיטימיות הפוליטית של יריבים.
אירופה אינה זקוקה למוסקבה חדשה, גם אם היא מכונה בריסל. אם האיחוד מבקש לשמור על אמון אזרחיו, עליו להבטיח שמדינות יוכלו לבחור דרך שונה, ושמפלגות שאינן חולקות את השקפת העולם של הממסד לא ייחשבו לאויבות הדמוקרטיה מעצם קיומן. אחרת, הפרויקט שנולד כדי להבטיח חירות ושיתוף פעולה עלול להפוך למערכת שבה הריבונות הלאומית היא זכות מותנית – כל עוד היא אינה מפריעה למרכז השלטון.