ז’בוטינסקי זוכה בימים אלה לעדנה מחודשת בקרב מפלגות גוש השינוי, הנשענות על חזונו מרחיק הלכת לשלטון משותף יהודי-ערבי, כדי להצדיק קואליציה וממשלה יהודית-ערבית. אלא שבכך הן מדלגות בקלילות מעל קיר הברזל, הנדרש כדי להגיע לחזון השוויון והשיתוף.
ז’בוטינסקי הרי הבהיר ששיתוף פעולה שכזה אינו יכול להתקיים “כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו”, ושהדרך לגדוע כל בדל תקווה שכזו היא רק בעוצמה מתמשכת, “כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד”. קיר הברזל נועד להביא את אויבי הציונות לרגע שבו הם מבינים שאין עוד בדל סיכוי להביס אותה.
כך יוצא שלכל צד בפוליטיקה הישראלית יש את החלק שהוא אוהב ב"קיר הברזל” של זאב ז’בוטינסקי, ואת החלק שהוא מעדיף לשכוח ולהשכיח. הימין במובהק אוהב את קיר הברזל עצמו, את התובנה שהערבים לא ישלימו מרצונם עם הריבונות היהודית, ושכל עוד יש להם תקווה להביס את הציונות הם ימשיכו לנסות. אך יש גם נטייה לפעמים בימין לעצור בשלב הזה ולהתכנס לסוג של אין-אונים פטליסטי, שאומר ש"ככה זה” ו"ככה הם”, ולהפוך את קיר הברזל מאמצעי למטרה.
אבל קיר הברזל כן היה אמצעי ולא מטרה. מן העבר השני של קיר הברזל, ז’בוטינסקי ביקש מדינה יהודית במובהק, שבה לכל אזרח זכויות שוות. מדינה שבה הרוב היהודי איתן ובטוח בעצמו, עד כדי כך שאינו חושש משוויון זכויות מלא.
“ציונות ערבית”
בשמאל ובגוש השינוי אוהבים להעלות על נס, ובצדק, את ז’בוטינסקי הדוגל בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי ובכבוד האדם, ומדמיין ממשלה שבה לחלופין ראש הממשלה יהודי וסגנו ערבי ולהפך. אבל שלא בצדק, נוטים שם לדלג על התנאי היסודי שז’בוטינסקי הציב לכל אלה: קיר הברזל שיוביל לגדיעת כל תקווה ערבית לסיום הריבונות היהודית.
אני מאמינה גדולה בשיתוף פעולה יהודי-ערבי, אבל כזה שמגיע לאחר שיש הכרה מלאה וסופית, ללא בדל סדק או תקווה שניתן יהיה לחסל את מדינת היהודים. בספר “שלום לא עכשיו”, נתתי לזה שם פרובוקטיבי משהו: “ציונות ערבית”. אבל זו בסך הכל דרך אחרת, לדעתי חיובית יותר, לומר שהערבים השלימו סופית עם הציונות, ואינם נוהים עוד אחרי האנטי-ציונות והבטחותיה המתעתעות.
למעשה, דווקא מי שדוגל בשיתוף פעולה יהודי-ערבי פוליטי ושלטוני, בין שיהודי ובין שערבי, צריך להיות ציוני גדול ולתמוך באופן חסר פשרות בכך שמדינת ישראל תהיה מדינת העם היהודי ותממש את החזון הציוני. זאת מן הטעם הפשוט שבכל מדינה ערבית שהיו בה יהודים, מרגע שאותה מדינה לא נשלטה עוד על ידי מעצמות אירופאיות והייתה למדינה ריבונית, האפשרות שהאזרחים היהודים יהיו שווים במעמדם הפוליטי נענתה ברדיפות, בפוגרומים, בהחרמת רכוש ולבסוף בטיהור אתני של היהודים מאותן מדינות.
אתוס אזרחי משותף
לכן, הממשלה הבאה צריכה לקום כממשלת ז’בוטינסקי מלא מלא. היא צריכה לאגד קואליציה של כל המפלגות המתעקשות על קיר ברזל כנגד האנטי-ציונות, גם בתוך מדינת ישראל. מן המפלגות הערביות צריך לדרוש לא רק הכרה מלאה במדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אלא ביטוי מלא לכך שכשהן מציגות חזון של שלום של “שתי מדינות”, יובהר כי אחת מן השתיים היא מדינת היהודים, ואין לערבים בעזה, ברשות, בירדן, בסוריה ובלבנון שום “זכות שיבה” לתוך מדינת ישראל, והם אינם “פליטים דור חמישי”. זהו המבחן הוודאי ביותר לכך שיש השלמה מלאה עם מדינת ישראל כמדינת העם היהודי ונכונות לתת ביטוי מלא להשלמה זו.
לכן קיר הברזל אינו רק תפיסת ביטחון כלפי חוץ. הוא צריך להיות גם הבסיס להסכמה הציונית המחודשת בתוך מדינת ישראל: חינוך ממלכתי ציוני ובשפה העברית לכל אזרחי ישראל, גם לדוברי הערבית וגם לחרדים, ושירות צבאי לטובת המשימות הלאומיות ובאופן שווה לכולם (ובלי כל מיני שקרים של שירות בקהילה שיהפכו לדרך להעביר מיליארדים לאוטונומיות העוינות את המדינה).
אלה אינם רק כלים לחלוקת הנטל. אלה המנגנונים שבאמצעותם נבנה אתוס אזרחי משותף, שבו כל אזרח יודע שהוא שייך למדינה, נהנה מזכויותיה ונושא באחריות לקיומה. ז’בוטינסקי עצמו היה בז לרעיון שבמדינת היהודים הריבונית בארץ ישראל יש מי שבשם תחזוקת אורח חיים גלותי מסרבים לקחת חלק בהגנה הנדרשת על מדינת היהודים, והוא לא היה מדיר את האזרחים הערבים מן האתוס המשותף.
הרעיון הוא שאפשר להיות חרדי וציוני ואפשר להיות ערבי וציוני. אין צורך לוותר על הדת, השפה, התרבות או הזהות, כדי להיות שותפים למדינה היהודית. אבל, יש צורך לקבל את הלגיטימיות של הריבונות היהודית ואת האחריות המשותפת להגן עליה.
לישראל דרושה עכשיו ממשלה שתפסיק לבחור רק את החצי הנוח לה ממשנתו של ז’בוטינסקי. ממשלה ציונית מרכזית שתעמיד את הריבונות היהודית, השוויון האזרחי, החינוך המשותף והשירות לכולם בבסיס החוזה הישראלי.