בבחירות 2026 נרשמה עלייה חריגה בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית, והם הגיעו לכ-80%. כתוצאה מכך, הפכה “הרשימה המשותפת” למפלגה הרביעית בגודלה בכנסת, מבחינת מספר הקולות (500,147 קולות), בעוד רע"ם דורגה במקום השביעי (337,253 קולות).
לשם ההשוואה, בבחירות 2022 קיבלה רע"ם 194,047 קולות בלבד. ב-2020, כשאחוז ההצבעה בחברה הערבית עמד על 65%, קיבלה “הרשימה המשותפת” – שאיגדה אז את כל ארבע המפלגות הערביות – 581,507 קולות, והייתה המפלגה השלישית בגודלה. כלומר, השנה נוספו 255,893 מצביעים למפלגות אלה, ביחס לשנת 2020, מעל ומעבר לריבוי הטבעי.
במה התמקדו המפלגות הערביות לקראת הבחירות
החודשים ספטמבר ואוקטובר, שקדמו לבחירות, היו סוערים במיוחד בזירה הפוליטית הערבית. מצד אחד, “הרשימה המשותפת” ניהלה קמפיין שהתמקד בסיום שלטון נתניהו ובסיום מלחמת “חרבות ברזל”. מנגד, רע"ם קראה להחלפת נתניהו ובן גביר, בטענה שהם אחראים להריסת בתים בלתי חוקיים בנגב ובמשולש.
בעוד ש"הרשימה המשותפת” התמקדה במאבק הפלסטיני באופן מוצהר, רע"ם שילבה לראשונה מועמד יהודי ברשימתה (יואב סגלוביץ’) והעבירה את הדגש לנושאי פנים, רווחה, טיפול בפשיעה ובאלימות. העימותים בין המפלגות גלשו לרשתות החברתיות, שם ספג מנסור עבאס מתקפות חריפות ואף מותג כ"בוגד” מצד תומכי המשותפת על שילוב מועמד יהודי במפלגה אסלאמית-דתית.
ההצבעה במגזר אינה מקשה אחת
הפער בין הסיעות משקף תפיסות עולם שונות מן היסוד: מפלגות “הרשימה המשותפת” מייצגות שילוב של לאומנות ערבית ואידאולוגיה חילונית-קומוניסטית השואפת להגשמת הנרטיב הפלסטיני. בשונה מהן, מפלגת רע"ם מייצגת את הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית ואת רעיון הח’ליפות, וכפופה – בין שישירות ובין שבעקיפין – להנחיות מועצת השורא.
אולם, בניגוד לנטייה לשטח את השיח ולראות בחברה הערבית מקשה אחת, נתוני ההצבעה מציגים פסיפס זהויות המורכב מאינטרסים מגוונים.
ביישובים הערביים-נוצריים והמשכילים בצפון בולטת התמיכה שמקבלת “הרשימה המשותפת”. שם נרשמת תופעה ייחודית: בניגוד למודל המערבי, שבו השכלה גבוהה מולידה ליברליזם כלל-אזרחי, הרי שבחברה הערבית-ישראלית מתברר כי ככל שרמת ההשכלה עולה, כך מתחזקת הלאומנות הפלסטינית.
בגזרה נוספת, בקרב הבדואים בדרום, שולט דפוס הצבעה תועלתני וממוקד רע"ם. הבוחר הבדואי דורש הסדרת קרקעות, תשתיות, חינוך ורווחה, ורואה בפלג הדרומי כתובת מעשית להשגת משאבים ותקציבים מתוך מוקדי הכוח.
כמובן שחלוקה זו אינה מקיפה את כלל האוכלוסייה הערבית, וישנם שיקולים נוספים המאפיינים את האוכלוסייה המוסלמית בצפון ובמשולש.
בשורה התחתונה, מדובר בשינוי דרמטי של 19 מנדטים לסיעות הערביות – לעומת 9 בלבד בכנסת היוצאת. הזינוק הזה מוכיח כי הניסיון להפריד בין מצוקות יומו של הבוחר הערבי לבין שאלת הזהות הלאומית נכשל. הציבור הערבי הוכיח בשיעורי הצבעה חסרי תקדים של 80% כי הוא דורש ייצוג בעל נרטיב ברור – בין אם זה המאבק הלאומני של המשותפת ובין אם זו האג’נדה האסלאמית של רע"ם.
דילמה קיומית
תוצאה זו מעמידה את הציבור היהודי והנהגתו מול דילמה אסטרטגית קיומית: בסופו של יום, הציבור הישראלי יצטרך לבחור בין מדינה יהודית חזקה, המבטיחה זכויות פרט מלאות למיעוטיה מתוך עמדת ריבונות, לבין מדינה שתאבד בהדרגה את זהותה היהודית.
מוטל על הממשלה שתקום לא רק להגיב לנתונים, אלא להציב גבולות גזרה ברורים: לשים סוף לרעיונות הקוראים תיגר על עצם קיומה של המדינה, ולבסס מדיניות לאומית שתבהיר כי מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי היא עובדה מוגמרת שאינה עומדת לדיון.