“מרחץ דמים”. זה הביטוי שידידתי רותי ליברמן, השתמשה בו אתמול אחר הצהריים.
בימים האחרונים הבאנו ב-JNS את רשמי המסע שלה ושל שרה פליי לתוככי אמריקה, במסגרת פרויקט “YES! Israel”. מטרתן הייתה לחזק מתמודדים תומכי ישראל בבחירות.
כמה שעות לתוך ההצבעה אתמול, אחד מאותם חברי קונגרס שעובד עם רותי במשך שנים, השתמש בביטוי הזה. הוא צדק לחלוטין. בניגוד לסקרים ששוב טעו, והפעם העניקו לרפובליקנים כוח יתר.
הרבה מעבר למהלומה המהממת שספג טראמפ, תוצאות הבחירות הלילה מסמנות לא פחות מעידן חדש ביחסי ישראל-ארה"ב. אם להקצין, העידן הדו-מפלגתי בנוגע לישראל חוזר, אבל הפוך. שכן, שתי המפלגות יפגינו מהיום כתף קרה לישראל, לפחות בשיח הפומבי.
וזה יקרה כי בבחירות האלה ישראל הייתה אחד מהנושאים שעל סדר היום. כלומר בעבר, האמריקנים היו מצביעים בגלל שיקולים פנימיים משלהם, ולדפוס ההצבעה היו השלכות על ישראל. לכן גם היה נוח להזדהות עם הסנטימנט הכללי שאהד את ישראל, להנות מהתמיכה של איפא"ק.
מתרחקים מישראל
אך בפעם הזו היינו על הפתק. בגלל המלחמה עם איראן, בגלל המלחמה בעזה ובגלל הסיוע, שאתמול ברגע האחרון שוב עלה על סדר היום של הבחירות, וטראמפ נאלץ להרחיק את עצמו מאיתנו.
מעל ומעבר לכל זה, במערכת הפוליטית בארה"ב, טראמפ והמעגלים סביבו הם המזוהים ביותר עם ישראל והתומכים הגדולים ביותר שלנו. לכן, כאשר הוא ניצח, אנחנו זינקנו לגבהים איתו. אך כאשר הוא נוחל תבוסה, ישראל קורסת איתו – וזה מה שקרה הלילה.
מכל הסיבות האלה, תוצאות הבחירות הלילה מאפסות מחדש את קשרי ישראל-ארה"ב.
החל מכניסת הקונגרס החדש לתפקידו בינואר הקרוב, נחווה חדשות לבקרים יוזמות אנטי-ישראליות. חלקן אולי ייבלמו על ידי הממשל, אך נזקן יהיה רע ומר. חקירות של הנעשה ביהודה ושומרון, בדיקת פעולות צה"ל בעזה, הצעות לעיכוב וביטול של משלוחי נשק ובקצה הדרך סנקציות. כן, ארה"ב תטיל סנקציות על ישראל בגלל צעדים כאלה ואחרים.
אז מה עושים?
נתניהו נתפס כמי שגרר את טראמפ למלחמה – אף שעובדתית ההאשמה הזו אינה נכונה. כבר היום סגנו של טראמפ שומר על ריחוק מישראל בכלל ומנתניהו בפרט, כפי שגם בא לידי ביטוי בפוסט הפקת הלקחים שפרסם לאחר תבוסת מפלגתו.
במצב דברים זה, כל עוד נתניהו ראש הממשלה, חובה עליו לעשות הכל כדי לשקם את תדמיתו וקשריו מול שתי המפלגות בארה"ב. שכן כרגע הוא פרסונה נון גרטה אצל יו"ר הסנאט החדש, צ’אק שומר, וכאמור שנוי במחלוקת גם בקרב הרפובליקנים.
ישראל גם חייבת לבזר מוקדי תמיכה עולמיים. עד אמצע שנות ה-60 ישראל הייתה נתונה לאמברגו נשק אמריקני, ומנהיגיה לא ממש ידעו איך לבלוע את מדינת היהודים. במידה רבה, זו הנקודה שאליה אנו חוזרים כעת. מצד אחד, ישראל היא מדינה מיוחדת ומשגשגת שרושמת הצלחות בשורה ארוכה של תחומים. מצד שני היא מותג רעיל שרוצים להתרחק ממנו.
לכן, הפעולה הנדרשת היא הפחתת הפרופיל הישראלי בשיח האמריקני, ככל הניתן. בד בבד, יש לזהות ולפתח קשרים עם מדינות אחרות שיהוו לפחות חלופה חלקית לעוצמה האמריקנית – שלמען האמת אין לה תחליף.
שלישית, ישראל והעם היהודי מוכרחים לארגן את עצמם מחדש. נכון, המערב צועד בדרך הלא נכונה, והלילה הכניס בגדול לתוככי הקונגרס האמריקני את הברית האדומה-ירוקה. המחשבה שבעוד שנתיים ישב בבית הלבן נשיא מוסלמי ו/או סוציאליסט ועוכר ישראל, כבר אינה מופרכת. אך מול תרחיש האימים הזה צריך להיערך ולא רק לרקוע ברגליים.
יש לישראל הרבה נכסים ומסרים להשתמש בהם מול דעת הקהל האמריקנית: אמונה, תנ"ך, ערכים דמוקרטיים, נכסים צבאיים, קדמה טכנולוגית וברית נאמנות בין המדינות.
אך את המסרים האלה לא מספיק שיפיץ אדם אחד. צריך להפיץ אותם בצורה שיטתית ונרחבת. ויש מי שיעשו זאת. תומכי ישראל רבים, יהודים ואחרים, סטודנטים, קהילות יהודיות, רשתות חברתיות, משפיענים וכד’.
ממש כפי שהברית האדומה-ירוקה העתיקה מתומכי ישראל את שיטת ההתבססות על ההמונים האמריקניים, כך אנחנו צריכים לחזור לבסיס, לשטח, ל-Grassroots. או במילים אחרות, הכרחי שעד הבחירות הבאות יהיו הרבה מאוד יוזמות כמו של “YES! Israel” והרבה ארגונים אחרים, שמטרתם להגיע למעמקי אמריקה כדי לחזק את התמיכה בישראל.
יש לישראל מה למכור, אבל היא חייבת להתחיל לשווק.