שני ימי עבודה בוושינגטון לימדו אותי עד כמה מה שקרוי פרשת ״הפסקת הסיוע האמריקני לישראל”, היא החמצת ענק. גם מדינית, גם הסברתית, גם לישראל, גם לארה״ב, גם לנתניהו וגם לטראמפ. או למעשה שרשרת החמצות.
גם הגורמים הישראליים, גם האוהדים האמריקנים לא מכירים או לא מדברים על העובדות כהווייתן. ראשית לא מדובר ב״סיוע״, אלא בכסף אמריקני שקונה מערכות נשק אמריקניות, ומספק עבודה לעשרות אלפי אמריקנים, ואולי אף למעלה מכך.
כמובן שישראל נהנית מאוד מכך שהמערכות המתקדמות בעולם מגיעות לידי צה״ל. אין ישראלי שלא מודה על כך לממשלים האמריקנים לדורותיהם. אבל, ישראל היתה קונה את המערכות בכל מקרה ממישהו, ולא בהכרח תמיד רק מארה"ב. לכן, גם האמריקנים צריכים לשמוח במנגנון הזה, שבהחלט טוב לשני הצדדים.
תקציב פיצוחים
צריך לציין ש-3.8 מיליארד דולר בשנה הם בערך תקציב הפיצוחים במונחים אמריקנים - בלי לזלזל בפיצוחים. לשם הפרופורציה, הפנטגון ביקש לשנת 2027, 1.5 טריליון דולר. מאחר והכסף אינו שלנו אלא שלהם, יש להודות ולהעריך מאוד כל פני שהדוד סם שולח. אבל, כנראה שאם לא היה מדובר בישראל, העיסוק בסכומים הפעוטים האלה, לא היה רב כל כך.
אם יש סיבה להתעניינות היתר בסוגיה, היא למעשה הפוכה. כי מה שמוגדר כ"סיוע אמריקני”, הוא עבורם השקעה משתלמת ביותר. במשך השנים נערכו תחשיבים שונים על התועלות הכלכליות הצומחות לארה"ב מאותם 3.8 מיליארד. על פי התחשיב הכי זהיר של מכון “מיינד ישראל (MIND ISRAEL)”, הם מכפילים את עצמם לכדי 12. המומחה יורם אטינגר סבור שהסכום מגיע ל-48 מיליארד.
למען האמת, לא בטוח שיש דרך מדויקת לחשב את הרווח הכלכלי שיש לאמריקנים מהנכונות לממן לישראל את הרכש החשוב הזה. אבל אין מחלוקת שהוא קיים וענק. כך למשל, ישראל פיתחה מכלי דלק חמקניים שהאריכו משמעותית את טווח הטיסה של מטוסי האף 35. סמנכ"ל בכיר בבואינג אמר לשגריר ישראל בוושינגטון, יחיאל לייטר, שהשדרוג הזה שווה לבואינג כמה מיליארדים.
כמובן שההפעלה של המערכות האמריקניות בשדות הקרב, והיכולת לשפר אותן במסגרת לקחי הקרבות, תורמת המון. הטכנולוגיה הישראלית המציאה את כיפת ברזל ואת החץ. טילים מתוחכמים אלה הפגינו ביצועים העולים פי כמה על מערכות אמריקניות דומות. לא סתם הנשיא טראמפ יזם את תכנית ‘כיפת הזהב’, להגנה על שמי אמריקה. בהשראת ההגנה הישראלית הוא רצה להבטיח את ביטחונה של אמריקה. כמה זה שווה בדולרים? מישהו מדד או יכול למדוד?
הרווח לבואינג
לתועלת הכלכלית מתווספת זו הביטחונית לאומית. האזור כולו יודע שישראל שומרת על האינטרסים האמריקנים במזרח התיכון. אפשר להתווכח אם המלחמה באיראן הייתה מוצלחת, אבל אין מחלוקת בין המפלגות בארה"ב שאיראן היא אויבת של אמריקה. המועמדת הדמוקרטית לנשיאות, סגנית הנשיא לשעבר, קמלה האריס, אף סימנה אותה כאיום הראשון במעלה.
כלומר, מה שקוראים לו “סיוע אמריקני לישראל”, דומה יותר לרווח גדול שחברת בת, מכניסה לקונצרן האם.
הצרה הראשונה שאת הסיפור היפה הזה, כמעט אף אחד לא מספר. לישראל הרשמית כנראה לא נעים להציג כהשקעה מניבה, את מה שמוגדר רשמית כ"סיוע”. התקשורת, כאן ושם, מתמקדת בביקורת, ולא בצדדים החיוביים. גוד ניוז אר נו ניוז. יורם אטינגר ועוד כמה בודדים הם היחידים בפוטומק ששוחים נגד הזרם. התוצאה היא שלא רק הציבור הרחב אלא גם מקבלי ההחלטות, בישראל ובארה"ב, לא מכירים את הדברים לאשורם.
המסגור המפוספס של מה שקוראים לו “סיוע”, הוביל כבר לפני שנה להחלטה של ראש הממשלה “לעבור מסיוע לשותפות”. כלומר, נתניהו זיהה את הדה לגיטימציה הגוברת בשני הקצוות הפוליטיים בארה"ב, נגד הסכם הסיוע שנחתם בכל עשור מחדש. לכן יזם, וטוב שכך, את שינוי המתכונת.
ראש הממשלה אמר את הדברים בפומבי במספר הזדמנויות, אך צריך בהחלט לא יזם מהלך תקשורתי סדור לעדכן באמצעותו את הציבור. גם החלטת ממשלה מסודרת לא עברה. בפרופיל נמוך הוקם צוות בראשות מנכ"ל משרד הביטחון אמיר ברעם, שכבר שנה נושא ונותן עם האמריקנים על מתכונת ההסכם החדש.
אולי בגלל הרדידות התקשורתית, ולמרות שמשרד הביטחון עדכן רשמית על פעילות הצוות, העיתונות הישראלית והאמריקנית, לא שמעה עליו. “לא אמרת לא עשית”, אומר הפתגם. כך הגענו למצב שביום בחירות האמצע בארה"ב, רבים כל כך הופתעו מההודעה של טראמפ על כך שהסיוע יסתיים עוד השנה.
מה שהנשיא רוצה לומר, הוא שעוד ב-2026 שתי המדינות יסכמו על המתכונת החדשה של הסכמי השת"פ. אבל, בניגוד לבהלה שאחזה בנשיא המדינה הרצוג, יו"ר “ישר” גדי איזנקוט, וגם אצל תומכי ישראל בארה"ב, אין שום כוונה ושום דרך, לעצור את הסיוע ב-2027.
2028 בטוחה
“זה פשוט לא ניתן גם אם הוא היה רוצה”, אומר גורם מדיני שבקי בפרטים. “אלה לא קניות בחנות מכולת, אלא הסכמים שנחתמים שנים לפני כן עם חברות הייצור הגדולות בעולם. אתה לא יכול לעצור תהליכים כאלה באמצע ואני לא מאמין שהנשיא התכוון לכך”, מוסיף הגורם המדיני.
לא זו אף זו, גם במצב הפוליטי החדש בארה"ב אין במפלגה הדמוקרטית רצון או כוונה לעצור את עסקאות הנשק הקיימות. כלומר, אין שום סיכוי שממשל טראמפ יעצור את הסיוע לשנת התקציב 2027. תקציב זה בכל מקרה, יעלה להצבעה עוד בתקופת הקונגרס הנוכחי שבו יש רוב לרפובליקנים.
אך גם מבחינת הדמוקרטים, גורמים פוליטיים בגבעת הקפיטול שבים ומדגישים כי הרוב העצום שבו זכו, משחרר אותם מתלות בקיצוניים הפרוגרסיביים. לכן, אם ישראל לא תעצבן אותם במיוחד, לא תהיה בעיה עם יישום השנה האחרונה של הסכם הסיוע הנוכחי, שהיא 2028.
אשר ל-2029 והלאה, כאן מגיעה ההחמצה השלישית. אכן, ישראל במצב כלכלי, טכנולוגי, ביטחוני ומדיני, שמאפשר לה ואולי גם מוביל אותה, להפסקת הסיוע. סוף כל סוף, עבור אותם 3.8 מיליארד, אנחנו נאלצים לא אחת לשלם במטבעות פוליטיים, ויש היגיון בהפסקת התלות הזו.
אך גם פה, אין מי שיציג את הצד היפה של הסיפור. מערך הסברה ראוי לשמו, היה ממנף לגבהים את סיפורה של מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שהצליחה להתגבר על מתקפת טרור קשה, הכתה באויביה, בנתה כלכלה מספר 1 ב-OECD ולכן מוותרת על “סיוע” של מיליארדי דולרים, למען אחותה הגדולה.
זהו סיפור מצוין ליחסי הציבור של ישראל, ואגב גם לתדמית הפוליטית האישית של טראמפ ונתניהו. שניהם ניחנו ביכולות ייחודיות לשוחח עם ההמון ולרתק אותו. לא מובן מדוע על החגיגה הזו הם ויתרו?
אריאל כהנא, וושינגטון