מיוחד ל-JNS: כך נכריע את איראן

מנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים לשעבר, אל"מ (מיל’) יובל ג’רבי, פורס את אסטרטגיית ההתשה הנגדית כלפי איראן: פעולות יוזמה נגד השלוחים, מרדף אחרי צי הצללים וחשיפת השחיתויות של המשטר. משוואת “הפרוקסי יילחם והפטרון חסין” חייבת להימחק.

USS Abraham Lincoln jets
הרוביקון נחצה, אך מכה חד-פעמית לא תספיק. מטוס F/A-18 של הצי האמריקני ממריא מנושאת המטוסים אברהם לינקולן, במסגרת מבצע “זעם אפי”.
צילום: צי ארצות הברית.
אל"מ במיל’ יובל ג’רבי שימש, בין היתר, כראש המטה של המל"ל (המטה לביטחון לאומי) וכמנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים תחת השר רון דרמר.

בשני סבבי המלחמות מול איראן, ישראל חצתה הרוביקון. מהלומות ישירות ומדויקות על אדמת איראן, סיכולי צמרת ופגיעה אסטרטגית במערכי הגנה וייצור טילים, מדברים בעד עצמם.

ואולם, הטעות המסוכנת ביותר כעת תהיה לחשוב שהמשוואה נפתרה. שכן טהראן עדיין מנהלת מלחמת התשה אזורית שאינה מוכרעת במכה בודדת. זו דורשת מעבר ממבצעי ענישה נקודתיים לדוקטרינת כתישה קבועה.

תום המרווח האפור

במשך יותר מעשרים שנה ביססו ישראל ומדינות המערב את תפיסתן הביטחונית על הבחנה נוחה בין שני מצבים: יש “מלחמה” ויש “שלום”.
במרווח שנוצר ביניהם פרחה דוקטרינת “האזור האפור” – אותו מרחב חיכוך עמום שבו פועלים מתחת לרף המלחמה הכוללת באמצעות מבצעים חשאיים, סיכולים ממוקדים, לוחמת סייבר ומה שזכה בישראל לכינוי המב"מ (המערכה בין המלחמות).

ההיגיון המסדר של גישה זו היה מפתה ומרגיע כאחד. לפיו, נשבש משלוחי נשק בסוריה, נסכל התעצמות מדויקת בלבנון, וכך נדחה את המלחמה הגדולה לנצח, מבלי לגבות מחיר מחיי היומיום ומהעורף האזרחי.

אלא שהקונספציה הזו קרסה. ציר ההתנגדות בהובלת איראן הפך את האזור האפור ממגרש משחקים טקטי למערכת שחיקה מתמדת. בשנתיים האחרונות עשתה ישראל צעד היסטורי ושברה את חסינות הריבון של טהראן. המהלומות הישירות על אדמת איראן – מפגיעה מדויקת בסוללות S-300 ומתקני ערבול דלק מוצק לטילים, דרך סיכולי בכירים בלב טהראן ודמשק ועד ריסוק שדרת הפיקוד של חיזבאללה וחמאס – כל אלה הבהירו למשטר האייתוללות שמשוואת ה"פרוקסי נלחם והפטרון חסין” אינה קיימת עוד. החדירה המודיעינית והעליונות המבצעית חשפו את פגיעותה העמוקה של איראן בביתה.

UAE Ambassador to Israel Mohamed Al Khaja and Israeli President Isaac Herzog at the opening ceremony of the UAE embassy in Tel Aviv, July 14, 2021. Photo by Miriam Alster/Flash90.
להפוך את הבריתות המדיניות לצבאיות. הנשיא יצחק הרצוג עם שגריר איחוד האמירויות בישראל, מוחמד אל ח’אגה, 2021.
צילום: Miriam Alster/Flash90.

הביזור האיראני עובד

ועדיין, כאן בדיוק טמונה המלכודת האסטרטגית החדשה: ההנחה המוטעית שמהלומה מוצלחת או סדרת סיכולים מייצרות הרתעה מתמשכת מול מערכת אידיאולוגית.

הסיבה לכך נעוצה במבנה המבוזר שהקימה טהראן, המאפשר לה להמשיך לנהל מלחמת שחיקה גם תחת ספיגת מכות כואבות. ראשית, הא-סימטריה הכלכלית נותרה בעינה: נחילי כטב"מים וטילי שיוט זולים ממשיכים לאלץ את ישראל ובעלות בריתה לשגר מיירטים מתקדמים בעלות של מאות מיליוני דולרים. בנוסף לעלות הכלכלית, חוסר איזון זה, יוצר לחץ מתמיד על קווי הייצור ומאגרי החימוש.

שנית, שלוחות הציר בתימן ובעיראק ממשיכות לייצר חיכוך רב-זירתי. מטרתו לשבש נתיבי סחר ימיים בינלאומיים במצר באב אל-מנדב, לאתגר את חופש השיט, ולרתק קואליציות בינלאומיות למגננה אינסופית.

הממד החמור מכולם אינו צבאי גרידא, אלא אזרחי וכלכלי. ציר ההתנגדות הבין מזמן שהניצחון אינו נמדד בכיבוש שטחים או בהכרעת דיוויזיות בשדה הקרב, אלא בשחיקה שיטתית של החוסן הלאומי. שחיקה כזו מקווים האיראנים להשיג באמצעות פינוי רבבות אזרחים מבתיהם, ירי מבוקר המתיש את שגרת החיים, פגיעה במשק, וניהול לוחמת תודעה בלתי פוסקת ברשתות.

עבור המשטר הקיצוני בטהראן, ספיגת נזק פיזי למתקנים צבאיים היא מחיר נסבל ומתקבל על הדעת, כל עוד מנגנון ההתשה סביב ישראל ממשיך לפעול, לערער את היציבות הפנימית ולגבות מחיר כלכלי כבד.

לפרק את מכונת ההתשה

המסקנה אפוא חדה. האתגר הישראלי הנוכחי אינו מסתכם בשאלה האם לתקוף באיראן – מחסום פסיכולוגי ומבצעי שכבר נפרץ – אלא כיצד לפרק את מכונת ההתשה כולה. לשם כך נדרשת אסטרטגיה יוזמת, רחבה ומגוונת בהרבה, שמחליפה את המגננה הפסיבית.

זה מתחיל בניתוק סופי של המשוואה בין ראש הנחש לזרועותיו. אסור להשלים עוד עם מצב שבו שיגור חות’י או מתקפת מיליציות מעיראק נענים בהמתנה דרוכה בצבע אדום; כל פעולה של שלוחה אזורית צריכה להפעיל תגמול אוטומטי ומכאיב ישירות נגד נכסי המשטר באיראן – מטרמינלי ייצוא הנפט באי ח’ארג’ ועד מתקני תעשיית הנשק בטהראן. המשטר חייב להרגיש שייצור אי-שקט בגבולותינו שלנו שורף את עורקי החמצן הכלכליים שלו בבית.

אולם עוצמה צבאית לבדה אינה מספיקה. ישראל חייבת לפתוח במערכה אגרסיבית של לוחמה כלכלית ומשפטית חובקת עולם: ציד שיטתי של “צי הצללים” המוביל את הנפט האיראני השחור, הטלת סנקציות וצווי חילוט בינלאומיים על חברות קש ופלטפורמות קריפטו המלבינות את כספי הטרור, וחניקת ערוצי המימון עוד לפני שהם חוצים גבולות.

Iran
חשיפת הבזבוזים תטריד את המשטר. הפגנה בטהרן 2022.
צילום: חשבון לא ידוע ברשת X.

במקביל, שדה הקרב הטכנולוגי מחייב מעבר מסיכול טילים באוויר לסיכולם על שולחן השרטוט – שיבוש רכש של שבבים ורכיבים דואליים במדינות המקור ופגיעה בקווי ההרכבה, לצד פריסה מואצת של מערכות לייזר שישנו מן היסוד את מאזן העלויות ההרסני של ההגנה האווירית.

לחשוף את השחיתות

מעבר לכך, ישראל אינה צריכה לפעול לבד בחלל ריק. הבריתות האזוריות השקטות שנרקמו עם מדינות המפרץ ושותפות “הסכמי אברהם” חייבות להפוך לרשת ביטחונית מבצעית ומתואמת. זו צריכה לשתף מודיעין בזמן אמת ולסכל ביחד איומים ימיים ואוויריים המאיימים על עורקי החיים של המזרח התיכון כולו.

לבסוף, אסור להזניח את נקודת התורפה הפנימית של איראן: העמקת הלחץ התודעתי וחשיפת השחיתות של משמרות המהפכה, ששורפים מיליארדים מעבר לים בשעה שהאזרח האיראני מתמודד עם עוני ומחסור במים, יאלצו את ההנהגה להפנות קשב ומשאבים להישרדותה מבית.

ישראל הוכיחה כי ידה ארוכה ומסוגלת להגיע לכל יעד. אך מי שחושב שהרתעה מול ציר אידאולוגי מושגת במכה בודדת, ימצא את עצמו שוב נשחק במלחמת התשה מתחת לרדאר. ההכרעה האמיתית תגיע רק כאשר נפסיק להמתין למתקפה הבאה, ונכפה על הפטרון בטהראן מערכה רב-ממדית שבה כל יום של שחיקה סביבנו מסכן את עצם המשך שלטונו •.

אל"מ במיל’ יובל ג’רבי שימש, בין היתר, כמנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים תחת השר רון דרמר.