התמונות שיצאו ביום חמישי (19 בנובמבר 2026) משולי פסגת APEC בעיר שנג’ן שבסין, ובהן נראים נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, נשיא סין, שי ג’ינפינג, ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, במפגש משולש ראשון מסוגו, סיפקו רגע דיפלומטי היסטורי. ההצהרות הרשמיות עסקו בהפחתת סיכונים גרעיניים, ביציבות האנרגיה העולמית ובמשברים באוקראינה ובאיראן, תוך הפגנת אווירה חמה ושיח על ניהול יציב של היחסים.
אולם מתחת לפני השטח של הפסגה הזו, שמטרתה לייצר מראית עין של שיתוף פעולה בין-מעצמתי, פועל כוח כבידה גיאו-אסטרטגי קשיח שאינו משתנה בלחיצת יד.
בחודשים האחרונים מממש ממשל טראמפ תפיסת עולם המבקשת לשרטט מחדש את אזורי ההשפעה הגלובליים: מצד אחד, ביצור בלתי מתפשר של ההגמוניה האמריקאית ב"חצי הכדור המערבי”, מהלך שהגיע לשיאו בפעולה הצבאית בוונצואלה להפלת משטרו של ניקולאס מדורו ובחתימה על ההסכם הביטחוני המרחיב את האחיזה הצבאית האמריקאית בגרינלנד כדי לחסום כל השפעה סינית ורוסית בצפון האטלנטי. מצד שני, התעקשות אמריקאית לשמר את טבעת הבלימה סביב סין בחצר האחורית שלה עצמה, ולמנוע ממנה לפרוץ החוצה דרך המזרח התיכון.
כפי שמסביר הפרשן המדיני, מומחה לזירה הבינלאומית, משה אשכנזי, כדי להבין את המתח האמיתי שמניע את המפגש בין טראמפ לשי ג’ינפינג, צריך להביט במפה הימית שמתחילה במערב האוקיינוס השקט ומסתיימת במפרץ הפרסי.
“הגיגית” הימית שסוגרת על סין
הבעיה היסודית של סין בדרך להפוך למעצמת-על ימית עולמית היא גיאוגרפית. למרות קו החוף הארוך שלה והתעצמותה הצבאית והכלכלית האדירה, היציאה החופשית של סין אל האוקיינוס הפסיפי חסומה על ידי חגורה רציפה של איים, כחלק מתפיסת הבלימה שעוצבה עוד בימיו של הגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור – מבנה שזכה לכינוי “שרשרת האיים הראשונה”.
שרשרת האיים הזו מתחילה בהוקאידו שבצפון יפן, נמשכת דרומה דרך ארכיפלג האיים היפני ושרשרת האיים הקטנים המובילים אל טייוואן, וממשיכה דרך איים נוספים לעבר הפיליפינים, חצי האי המלאי ומיצר מלאקה הצר.
מבחינת בייג’ינג, המבנה הזה מתפקד כמעין “גיגית” של חופים שסוגרת על תנועת אוניותיה, כשליד כל יציאה לים ניצבת בעלת ברית של ארצות הברית, ומאחוריהן ממתינה הודו. כדי לצאת אל המרחב הפתוח של האוקיינוס, סין נאלצת לעבור דרך “צווארי בקבוק” ימיים צרים ורגישים – כדוגמת מיצר מיאקו (בין טייוואן ליפן) ומיצר באשי (בין טייוואן לפיליפינים) – הנמצאים בשליטת או בהשפעת בעלות בריתה של וושינגטון.
כפי שמנתח אשכנזי, במשחק הלוח הסיני העתיק “גו” מנצח מי שמקיף את יריבו. הסינים, שמרגישים מוקפים כבר כמעט שמונים שנה, פועלים כיום בשתי חזיתות מקבילות כדי לשנות את המשוואה:
- לחץ ישיר על הטבעת הימית: בייג’ינג פועלת בעקביות לערער את הקו דרך התבססות הדרגתית על איים באזור הפיליפינים, הקמת מערך בסיסים ימיים, ובניית צי מלחמתי שכבר עולה בגודלו המספרי על הצי האמריקאי. בתוך המערך הזה טייוואן היא אבן הראשה: שליטה סינית בה תבקע פתח רחב במרכז שרשרת האיים הראשונה ותמוטט את תפיסת הבלימה האמריקאית באסיה.
- נתיבי עקיפה יבשתיים (“החגורה והדרך”): כדי שלא להיות תלויה בנתיבים ימיים שארה"ב יכולה לנעול בעת משבר, השיקה סין רשת של נמלים, מסילות וצינורות ביבשה – הנשענת על שתי חוליות מפתח במערב: פקיסטן (דרך מסדרון סין-פקיסטן לנמל גוואדר) ואיראן.
החיבור האיראני: הקרב על מיצר הורמוז
כאן מתחברת המפה של מזרח אסיה ישירות אל המזרח התיכון ואל התביעה של טראמפ לנקות את חצי הכדור המערבי מהשפעה סינית. בעוד וושינגטון חוסמת את סין בוונצואלה ובפנמה, בייג’ינג זקוקה לאיראן כגשר יבשתי אל המפרץ הפרסי וכיד מכוונת על מיצר הורמוז – שדרכו עוברת כחמישית מאספקת הנפט והגז בעולם.
לא במקרה חתמה סין עם איראן על הסכם שיתוף פעולה ל-25 שנה ומחזרת אחר נמל בנדר עבאס. מבחינת בייג’ינג, איראן גרעינית בחסות סינית פירושה פריצה מוחלטת של טבעת הבלימה ממערב, אחיזה ב"ברז האנרגיה” שמזין את אסיה, פתיחת נתיב יבשתי לאירופה דרך צפון איראן, וקבורה של מסדרון הסחר האמריקאי המתחרה (IMEC – מהודו דרך המפרץ וירדן לחיפה), שיושב כולו בצל האיום האיראני.
מנגד, ארצות הברית – המחזיקה את הצי החמישי בבחריין ופורסת כוח ימי משמעותי באזור – מבינה היטב שמי שמחזיק במיצר הורמוז מחזיק בשליטה על אספקת האנרגיה של יבשת אסיה כולה, וטראמפ אינו מתכוון לשמוט את הנקודה האסטרטגית הזו.
הדילמה של יפן – והמקום המרכזי של ישראל
המפגש בשנג’ן, שבו שי ג’ינפינג אירח את טראמפ ופוטין בעמדת הובלה, מחדד את הפגיעות הכפולה של בעלות הברית האזוריות של ארה"ב, ובראשן יפן (שראש ממשלתה, סנאה טקאיצ’י, אף זכתה לקבלת פנים צוננת במיוחד מצד המארחים הסינים בכינוס).
עבור טוקיו, שינוי בסטטוס-קוו סביב טייוואן מסכן מיידית את נתיבי השיט הסמוכים לה, בעוד שדריסת רגל סינית-איראנית במיצר הורמוז תציב את מקורות הנפט והאנרגיה שלה בידי יריבותיה האסטרטגיות.
במקביל, מדגיש אשכנזי, ישראל ניצבת בלב ההתנגשות הבין-מעצמתית הזו – ולא כצופה מהצד. בניגוד לעבר ההיסטורי שבו מעצמות נאבקו על נתיבים ומשאבים מעל ראשו של העם היהודי, ישראל של היום היא שחקן מרכזי בזירה.
תוצאות המערכה מול איראן – בין אם תיבלם ובין אם תפרוץ לעבר גרעין בחסות מעצמתית – יעצבו מחדש את המציאות הביטחונית והכלכלית במזרח התיכון, ויקבעו את עתידם של פרויקטי התשתית והסחר האזוריים שישראל אמורה להיות עוגן מרכזי בהם.
המבחן האמיתי שמעבר לפסגה
הפסגה המשולשת בשנג’ן המחישה כי למרות היריבות העמוקה, טראמפ ושי מעוניינים לנהל את החיכוך ביניהם ולהציג חזית של הידברות בנושאי סחר, גרעין ומשברים עולמיים. אולם המציאות הגיאוגרפית שמתאר אשכנזי – משרשרת האיים במערב האוקיינוס השקט, דרך דוקטרינת הביצור האמריקאית מוונצואלה ועד גרינלנד, ועד לצוואר הבקבוק של מיצר הורמוז – מזכירה כי הסוגיות האלו הן רק המעטפת.
כל עוד סין מבקשת לפרוץ החוצה מ"הגיגית” שלה, וכל עוד ארצות הברית נחושה להחזיק במפתחות של נתיבי הים העולמיים, שום לחיצת יד דיפלומטית לא תיישב את קו השבר המרכזי שיקבע את עתיד העולם.