פסטיבלי קולנוע מפורסמים בעולם מסרבים להקרין סרטים פרו-ישראליים, ואף היו מקרים שהזמנות להשתתף בפסטיבלים בוטלו. כך אומרת ל-JNS ננסי ספילברג, נשיאת חברת “פליימאונט הפקות” (Playmount Productions).
ספילברג, שאחיה הוא הקולנוען הנודע סטיבן ספילברג, התייחסה בעיקר לסרט התיעודי שלה משנת 2025, “מכתב לדוד” (“A Letter to David”), העוסק בחטוף ישראלי לשעבר, דוד קוניו.
ב-7 באוקטובר, מחבלי חמאס חטפו מקיבוץ ניר עוז לעזה אותו ואת אשתו, את ילדיהם התאומים בני השלוש, את אחיו הצעיר אריאל ושמונה קרובי משפחה נוספים. הסרט התיעודי “מכתב לדוד”, בבימויו של תום שובל, בנוי כמכתב קולנועי אישי לדוד בעודו בשבי.
סרט על סרט
במבנה קולנועי ייחודי הוא מתבסס על סרט משנת 2013, בו שיחקו דוד ואחיו התאום איתן בתפקידים הראשיים בסרט הביכורים העלילתי של תום שובל, “הנוער”. באופן מצמרר, עלילת הסרט ההוא עסקה בשני אחים שחוטפים נערה כדי להציל את משפחתם מקריסה כלכלית. עשור לאחר מכן, המציאות היכתה בדוד עצמו כשהוא נחטף מביתו לעזה.
שובל, הבמאי של שני הסרטים, חוזר אל חומרי הגלם של “הנוער”, ובהם אודישנים, צילומי מסך ותיעוד נדיר מאחורי הקלעים של האחים התאומים. דרך חומרים אלו הוא מצייר דיוקן אינטימי של דוד כחבר, כאח, כאיש משפחה וכאדם אוהב חיים.
הסרט, שהופק בזמן שדוד היה בשבי, משלב בין הזיכרונות השמחים מהעבר לבין ההרס והחורבן בקיבוץ ניר עוז לאחר הטבח. שובל מתאר את רגשות האשם ואת הקושי להתמודד עם היעדרו של חברו הקרוב בזמן שהמלחמה נמשכת.
בזמן שדוד היה בשבי הסרט התקבל בפסטיבלים מסוימים, בכללם פסטיבל ברלין הבינלאומי, שם אף הוקרן בבכורה עולמית. לאחר שדוד שוחרר, הסרט אף חזר להקרנה נוספת עם סוף מעודכן. כמו כן הסרט הוצג בפסטיבלי קולנוע יהודיים מובילים בארצות הברית ובבריטניה כמו פסטיבל הסרטים היהודי במיאמי, אטלנטה ולונדון.
כאמור, לאחר שדוד שוחרר באוקטובר 2025, בתום 738 ימים שהיה חטוף, הבמאי צילם פרק סיום חדש המתעד את שיבתו הביתה ואת המפגש המחודש והמרגש ביניהם.
“הוא ואחיו היו האחרונים שיצאו”, אמרה ספילברג ל-JNS בהתייחסה לחטיפתם של קוניו ואחיו לעזה. “המשפחה הזו נקרעה לגזרים. שני האחים האלה הבטיחו שלעולם לא ייפרדו זה מזה; זה היה סיפור על אנושיות. ובכל זאת, הסרט נדחה”.
מאבק היוצרים היהודים
ספילברג לא ציינה מי היו הגורמים שהזמינו את הסרט ואז חזרו בהם. עם זאת, בראיון לאתר Jewish News סיפרה שהסרט הוזמן לפסטיבל קולנוע בבריטניה, אך זמן קצר לאחר מכן ההזמנה בוטלה. לדבריה, הנהלת הפסטיבל הסבירה את הביטול בכך שהמארגנים חשים “מאוימים ממשית” (terrorised) מהאפשרות שיפרצו הפגנות אלימות סביב ההקרנה.
היא אמרה ל-JNS כי כל מי שמגיעים מישראל נתקלים בחסימות ובחרם מצד התעשייה. לדבריה, הסרט “אפילו לא כלל קטעים אלימים כלשהם”, ובכל זאת – “הוזמנו לפסטיבלים, ואז ההזמנה בוטלה”. ספילברג הייתה אחת מארבעה משתתפים בפאנל שנערך ביום שני בערב במסגרת אירוע של ארגון “קהילה יצירתית למען שלום” (Creative Community for Peace).
האירוע התקיים בבית פרטי באנסינו שבקליפורניה, בהשתתפות כ-150 איש. חברי הפאנל דנו בעלייה במספרם של סרטים תיעודיים אנטי-ישראליים, כגון הסרט “נאזה” (NAZA) ובאתגרים העומדים בפני יוצרי סרטים תיעודיים יהודים וישראלים. ספילברג טענה כי יוצרי סרטים תיעודיים יהודים וישראלים מתמודדים עם “אתגרים עצומים”, אך “אין לנו ברירה אלא להיאבק בחזרה. נמצא את הקהל שלנו, גם אם המצב כרגע קשה”, אמרה ל-JNS.
רוני אבולעפיה, יו"ר הפורום הדוקומנטרי בישראל, אמרה ל-JNS כי בשנים האחרונות מתמודדים יוצרי קולנוע תיעודי ישראלים עם “חרם תרבותי”, דבר המקשה עליהם מאוד להציג את עבודותיהם בחו"ל. “ישנו לחץ על פסטיבלי קולנוע, על גופי שידור ועל מגוון במות אחרות להחרים סרטים ישראליים – אפילו סרטים ישראליים המותחים ביקורת על ישראל”, הוסיפה. אבולעפיה מקווה ליצור “ערוצים ומנגנונים חלופיים שיאפשרו לסרטים שלנו להגיע לעולם”, וכן “להשיב את הקהל... אנשים רוצים לראות תכנים אנטי-ישראליים”.
לא רוצים אמת
לורנס בנדר, שהפיק את הסרטים “ממזרים חסרי כבוד” ו"ספרות זולה”, אמר ל-JNS כי סרטים אנטי-ישראליים משקפים את “צונאמי האנטישמיות” שאיתו מתמודדים יהודים וישראלים. “באופן כללי, אם אתה ליברל, אתה נוטה כיום לאמץ עמדות אנטישמיות; שכן היהודים נתפסים, לסירוגין, פעם כצד החלש והמקופח, ופעם כמי ששולטים בכל דבר ועניין”, הוא אמר. “התפיסה הזו נעה הלוך ושוב; היא אף פעם לא מקובעת על צד אחד בלבד”.
“כרגע, אנחנו נתפסים כ’קולוניאליסטים’. לכן, כל מי שמגדיר את עצמו איש שמאל או ליברל, רואה ביהודים – ובישראלים – קולוניאליסטים, ומכאן שהם ימהרו לתקוף אותם”.
בנדר סבור כי בכל הנוגע לסרטים פרו-ישראליים, לא קיים בקרב הקהל “רצון אמיתי להיחשף לאמת. אנשים פשוט רוצים לראות תכנים אנטי-ישראליים”, אמר ל-JNS. “זו דרך מצוינת לזכות בחשיפה; אתה זוכה ליותר כניסות ולתשומת לב רבה יותר ברשתות החברתיות”.
בנדר אינו מגדיר את סדרת הטלוויזיה בת ארבעת החלקים שלו, “Red Alert” (העוסקת במתקפת ה-7 באוקטובר), כ"פרו-ישראלית במובהק”. לדבריו, הסדרה פשוט מציגה “את מה שקרה בפועל”. הוא מאמין כי יהודים וישראלים הפועלים בתחומי התרבות יכולים להראות לאחרים ש"זה בסדר להיות יהודי”, ושאנחנו “לא כאלה נוראים”. “אנחנו פשוט חייבים להמשיך בדרך הזו”, אמר ל-JNS. “הם מציפים את העולם בכל ה’חרא’ האנטישמי הזה, וזה כנראה יימשך עוד זמן מה”.
וונדי זאקס, יוצרת קולנוע ובמאית הסרט “8 באוקטובר” (October 8), סבורה כי סרטים דוקומנטריים אנטי-ישראליים – דוגמת הסרט “נאזה” (NAZA), שבו צפתה – זוכים לפופולריות בשל קיומו של “פולחן עזה”. “בזירות רבות כל כך, אנשים נשבו בקסמה של האידאולוגיה הזו”, אמרה ל-JNS. “הם סבורים שהם ניצבים בצד הנכון של הצדק החברתי”.
לדבריה, השמעת הטענה “שוב ושוב ושוב, שישראל מבצעת רצח עם”, עלולה להוביל אנשים למסקנה שלמדינה היהודית אין זכות קיום. מנגד, יצירת סרטים כמו “8 באוקטובר” – הבוחן את התגברות השנאה כלפי יהודים בעקבות אירועי 7 באוקטובר – וקידומם, הם בבחינת “מאבק במעלה ההר”. זאת כי “כאשר החברה האזרחית כולה, ברחבי העולם, מאמינה לשקרים הללו, לתעמולה ולדיסאינפורמציה המגיעים מהצד השני, קשה מאוד להציג את הדברים מנקודת המבט ההפוכה”, הסבירה ל-JNS.