תחנה שנייה: בדרכנו מערבה מניו יורק, לכיוון אוהיו, אנחנו עוברות דרך מערב וירג’יניה. זו מדינה שאין בה הרבה מרוצי בחירות שמושכים תשומת לב, אבל בהחלט יש בה הרבה נשמה.
התושבים כאן הם אנשי עבודה, אנשים פשוטים במובן היפה ביותר של המילה. מחוברים לאדמה, למשפחה ולמדינה שלהם. דגלי ארצות הברית מתנופפים בגאווה ממרפסות הבתים, לצד דלעות מגולפות לכבוד “ליל כל הקדושים” וכיסאות הנדנדה האמריקניים המוכרים כל כך מהסרטים.
הרחובות השקטים מכוסים בעלי שלכת בגוונים מרהיבים של אדום, כתום וזהב. בתי העץ, החצרות המטופחות והנוף ההררי יוצרים תחושה כאילו נכנסנו לתוך גלויה אמריקנית. אנחנו מאטות את הקצב, מביטות סביב ופשוט נהנות מהיופי.
אבל יותר מהנוף, אלה האנשים שכובשים את ליבנו.
הפוליטיקה לא מורגשת
יש כאן חום אנושי, פשטות ולבביות שלא דורשים שום הסבר. אנשים מחייכים, עוצרים לשוחח, מתעניינים מאיפה הגענו ולאן אנחנו נוסעות. נדמה שלאנשים כאן עדיין יש זמן זה לזה. החיים מתנהלים בקצב אחר, רגוע יותר, כזה שמאפשר לעצור לרגע ולהתעניין באדם שמולך.
ולמרות שאנחנו בעיצומו של מסע בחירות, כאן אנחנו כמעט לא מרגישות את הפוליטיקה.
לפחות במקומות שבהם עברנו, נדמה שיש הסכמה שקטה על הדברים החשובים באמת: אהבת המולדת, המשפחה, הקהילה והאחריות ההדדית. לא בהכרח הסכמה על כל נושא או עמדה פוליטית, אלא תחושה של שייכות משותפת.
ועבור שתי ישראליות שמגיעות מהמזרח התיכון, שבו החיים מתנהלים בקצב מסחרר, והמציאות הביטחונית והפוליטית מלווה כמעט כל שיחה, יש כאן משהו מרענן במיוחד.
האמת? זה מקום שבהחלט יכולנו להתרגל אליו.
איזו אחדות
והמחשבות נודדות, באופן טבעי, הביתה. לישראל.
בישראל נשמעות שוב ושוב קריאות להקמת ממשלת אחדות. ואנחנו מוצאות את עצמנו שואלות, למה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו מדברים על אחדות? אחדות סביב אילו רעיונות? אילו סדרי עדיפויות? אילו פשרות? האם מדובר בהסכם פוליטי בין מפלגות, בחלוקת תיקים סביב שולחן הממשלה, או במשהו עמוק יותר?
כאן, במערב וירג’יניה, בין דגלי ארצות הברית המתנופפים מעל המרפסות, המשפחות והקהילות הקטנות, נדמה שהמושג הזה מקבל משמעות פשוטה יותר.
אחדות אינה מחייבת שכולנו נחשוב אותו הדבר. היא אינה דורשת מאיתנו לוותר על אמונותינו או על חילוקי הדעות בינינו. אולי היא מתחילה דווקא בהכרה בכך שלמרות המחלוקות, יש דברים שמחברים בינינו, דברים שגדולים יותר מכל ויכוח פוליטי.
אהבת הארץ. הדאגה למשפחה. תחושת השייכות. האחריות לעתיד המשותף.
כמובן, גם כאן יש מחלוקות פוליטיות, ולא נכון להסיק ממפגש קצר עם מקום ואנשיו שכולם חיים בהרמוניה מושלמת. אבל לפעמים דווקא מבט מבחוץ, ואפילו רגע חולף בתוך מסע ארוך, מאפשר לראות דברים שבשגרת החיים שלנו כבר קשה להבחין בהם.
יצאנו למסע הזה כדי לפגוש מועמדים לקונגרס, להשתתף באירועי בחירות ולהביע את הערכתנו לידידיה של ישראל בארצות הברית. לא ציפינו שדווקא כאן, במקום שבו כמעט לא הייתה לנו פעילות פוליטית, נמצא את עצמנו חושבות על שאלה גדולה כל כך: מה בעצם מחזיק מדינה יחד?
אולי זו השאלה שכדאי לנו לשאול גם בבית.
לא רק מי יישב בממשלה הבאה, אלא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי לזכור שלמרות כל ההבדלים בינינו, אנחנו חולקים בית אחד ועתיד אחד.
מערב וירג’יניה אולי לא סיפקה לנו הרבה תחנות במסע הבחירות, אבל היא בהחלט העניקה לנו משהו לקחת הביתה.
וזה, יפה לא פחות מכל ניצחון פוליטי.