מה גורם ליהודים רבים כל כך לתקוף את בני עמם ולבגוד באמונם?
השאלה הזאת התעוררה השבוע בגלל סרטם המביש של צמד הבמאים הישראלים, שזכה בפרס ובמחיאות כפיים ממושכות בפסטיבל הקולנוע בוונציה. הסרט מוקרן בחו"ל בלבד כרגע בזמן שמדינת ישראל נתונה במלחמה, בעת שיהודים בכל רחבי העולם מותקפים רק בשל יהדותם, ובתקופה ששיח אנטישמי נהפך ללגיטימי במדינות רבות במערב. סרט ישראלי שמעניק תוקף במצב כזה לעלילות הקשות ביותר נגד חיילי צה"ל, אינו ניסיון לתיקון. אלה אינם פצעי אוהב, אלא מהלומות גרזן.
הבמאים עצמם דיברו על “חובה מוסרית ועיתונאית”. לא צריך לשכוח גם את התגמול החומרי שלו זוכים ישראלים ויהודים שיוצאים נגד בני עמם – בפרסים, בתשבחות או במשרות נחשקות. אבל נראה שהמוטיבציה למתקפות האלה עמוקה הרבה יותר. היא נובעת, לפחות בחלקה, מעובדה אחת פשוטה, והיא שקשה להיות יהודי.
עוד לפני שעשה דבר, יהודי בעולמנו נדרש להתגונן מפני האשמות על מעשים שהתרחשו אתמול, לפני שמונים שנה או לפני אלפיים שנה. איזה מוח מעוות היה יכול להעלות על הדעת כי אחרי מעשים ברבריים כמו אלה שראינו ב-7 באוקטובר, תהיה זו דווקא ישראל שתועמד לדין על פשעי מלחמה ורצח עם? עמידה איתנה בפני המתקפות השערורייתיות האלה דורשת עמוד שדרה וחוסן פנימי, ואלה לא נמצאים אצל כל אחד. חוסר היכולת להתמודד עם האשמה גורם לפרט להעביר אותה הלאה לשאר חברי הקבוצה.
בדרך כלל אמורה השתייכותו של אדם לקבוצה להעניק לו הגנה, זהות ומשמעות. אך כאשר היא נעשית בעיניו למקור לסכנה, אותו יחיד מתחיל לחשוב כיצד להשתחרר ממנה. אחת הדרכים לעשות זאת היא לקבל את ההאשמות, אך לטעון כי ידך לא היתה במעל: ‘היהודים אמנם אשמים’ – טוען המוציא את עצמו מהכלל – ‘אבל אני איני כמותם’. או במקרה הנוכחי, ‘צה"ל אכן פושע’, טוענים הבמאים, ‘אבל אנו הישראלים “הטובים” שחושפים את פשעיו’. הם כנראה רואים בעצמם אנשים אמיצים, אך מטרתם היא להציל את עורם. אולי בכך שיצדיקו מתקפות על שאר היהודים, יצליחו הם לחמוק מהגורל.
ההיסטוריה מלמדת
הניסיון הזה בהחלט אינו חדש. המשורר והפילוסוף בן המאה ה-19, היינריך היינה, התנצר וכינה את הטבלתו לנצרות “כרטיס הכניסה לתרבות האירופאית”. הוא קיווה להסיר את המכשול שמנע ממנו קבלה והתקדמות, אך המרת הדת שלו לא מחקה את מוצאו בעיני הסביבה. במאה ה-20 ביקש המשורר היהודי-עיראקי, אנואר שאול, להוכיח את נאמנותו למדינה באמצעות התנערותו מהציונות. בסופו של דבר גם הוא נאלץ לעזוב את עיראק בשנות ה-70, תחת לחץ הרדיפות.
הניסיונות החוזרים האלה להימלטות נידונים בדרך כלל לכישלון. היהודי יכול להחליף את שפתו, להמיר את דתו, להתמסר לאידיאולוגיה חדשה או להצטרף למאשימיה של ישראל. הוא יכול להצביע על אחיו ולבקש: ‘אותם תשנאו, לא אותי’. הבעיה היא שלא הוא קובע מתי הוא מפסיק להיות יהודי בעיני הסביבה.
גם מאמציהם של יוצרי הסרט החדש ייכשלו. הסרט יהפוך אותם כעת לישראלים רצויים בחוגים מסוימים, אך ספק גדול אם תעודות ההצטיינות האלה יספקו להם חסינות למשך זמן רב.
דווקא הציונות ומדינת ישראל מציעות ליהודים דרך שאינה דורשת מהם לברוח מהגורל היהודי, כי אם להגשים אותו. מדינת ישראל אמנם לא חיסלה את האנטישמיות ולא עצרה את המתקפות על היהודים. אבל היא כן העניקה להם מולדת, ריבונות וכוח להגן על חייהם. היהודים אינם זקוקים עוד לחסדיהם של אחרים, או להחלטות מתי יפסיקו לשאת חן בעיניהם. הם אינם צריכים עוד להמשיך להימלט – לתשומת לבם של הקולנוענים הבאים.