טוב שישראל נערכת לאפשרות שחיילי הרשות הפלסטינית יפתחו בפעולות רצח נגד יהודים. אך לקחי העבר מחייבים גם שיתוף מקדים של העולם במידע על הסכנה ובצעדים שיינקטו להגנה עצמית.
מרחק אלפי ק"מ מישראל, מאבקים פוליטיים בעולם מוכרעים בגלל מדינת היהודים. למה המדינה מקבלת ממדים שאין לה במציאות – ומסיבות סותרות לפעמים? מה ההסבר לכך שהקיום היהודי נתפס כהתרסה?
האו"ם הפך לזרוע תעמולה נגד מדינת היהודים. בין כתליו נולדים שקרים קטנים כגדולים, שמצוטטים שוב ושוב – ובגלל המוניטין המכובד של האו"ם, הם מקבלים ניחוח של אמת. למציאות העגומה הזו כבר התרגלנו, אבל זה לא אומר שאין איך להשיב מלחמה.
ההיסטוריה מלאה ביהודים שהחליפו את דתם או שפתם, התמסרו לאידיאולוגיה חדשה או חברו לאויבי ישראל. בסוף, לא הם קבעו עד כמה הם יהודים או לא – זו הסביבה שקבעה עבורם.
בשני המחנות הפוליטיים מתקשים להשלים עם ההסבר הסביר, אך הקשה יותר ל-7 באוקטובר, והוא כישלון מערכתי כולל. במקום זאת, מחפשים “אחראי יחיד” לקטסטרופה, ולא מפיקים לקחים.
שלוש שנים ל-7 באוקטובר, ולמרות ההבטחות כי “מה שהיה הוא לא מה שיהיה”, ישראל גולשת לאותה מדיניות שאפיינה אותה לאחר כל “סבב לחימה": האבסת האויב במזון ובציוד, מתן אפשרות להשתקם ולהתחמש מחדש, והגרוע מכל – פלגנות.
