דמיינו התכנסות בגראונד זירו ב-11 בספטמבר, שבה מהללים את מבצעי הפיגועים. דמיינו עצרת מחוץ לבטקלאן ב-13 בנובמבר, שבה משבחים את המחבלים. או אירוע לציון יום השנה לפיגוע בארנה במנצ’סטר, שבמהלכו חולקים כבוד למחבלים המתאבדים. היינו מזהים מיד את הזוועה – יום השייך לנרצחים נוכס בידי מי שמעניקים כבוד לרוצחיהם.
בשעה שישראל והקהילות היהודיות נערכות להתאבל על קורבנות 7 באוקטובר, ברחבי העולם נערכים לחטוף את הנרטיב. יום השנה לטבח מוצג כהישג של “התנגדות” וכמחאה על ה"ג’נוסייד”. התוצאה: הקורבנות מאבדים את מקומם בזיכרון, הנתקף הופך לתוקף. זוהי חטיפתו השנייה של 7 באוקטובר – ההשתלטות על זכרו.
“שלוש שנים של רצח עם”
דוח שפרסם משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, “הפגנות ברחבי העולם סביב 7 באוקטובר”, ממפה מעל ל-280 הפגנות, מצעדים ואירועים בינלאומיים שיתקיימו סביב יום השנה. אירועים אלה מקודמים על ידי ארגונים פרו-פלסטיניים, וחלקם ייערכו באוניברסיטאות מובילות בארה"ב, באירופה ובקנדה. השפה שבה משתמשים חלק מהמארגנים חושפת את הבעיה המוסרית, וממחישה את חטיפת הנרטיב.
סטודנטים בטורונטו מארגנים אירוע התייחדות ב-7 באוקטובר תחת הכותרת “חולקים כבוד לשהידים שלנו”. בפרסום, מופיעות המילים “שלוש שנים של רצח עם”. בנפרד מכך, במרכז הסטודנטים של אגודת הסטודנטים באוניברסיטת טורונטו תתקיים הקרנת סרט תחת השם “מרד גטו עזה”.
גם במקומות אחרים ההיפוך מפורש. מודעה לקראת צעדה בין-אוניברסיטאית בלונדון ב-7 באוקטובר מתארת את התאריך הזה בתור “הביטוי האחרון של רצח העם המבוצע בעם הפלסטיני”. היום שבו חמאס תקף את ישראל הופך לפשע שבוצע נגד הפלסטינים.
“הליגה נגד השמצה” תיעדה שלט בהפגנה באוניברסיטת קולומביה ביום השנה הראשון, שהכריז: “יחי מבול אל־אקצא; תהילה להתנגדות”. כך השם שהעניק חמאס למתקפתו הופך לסיסמת חגיגה.
פשיטת רגל מוסרית
הצגת 7 באוקטובר אך ורק דרך הסבל הפלסטיני מעלימה את הישראלים שנרצחו מיום הזיכרון שלהם עצמם. זוהי מחיקה של ההיסטוריה ומניפולציה פוליטית על דעת הקהל העולמית. לצערנו, היא עובדת.
הרטוריקה הפרו-פלסטינית הופכת את המחבלים לקורבנות ומצדיקה את הטבח כהתנגדות לגיטימית לשחרור. הופעתה בקרב סטודנטים באוניברסיטאות מטרידה במיוחד. השכלה אמורה לחדד את היכולת להבחין בין טענה לעוול פוליטי לבין הצדקה לרצח אזרחים. כאשר תחכום אינטלקטואלי מספק תירוצים לזוועות, הוא הופך לפשיטת רגל מוסרית בכסות אקדמית.
סיפורם של החטופים חושף את מה שהנרטיב הזה מעלים. החמאס והג’יהאד האיסלאמי חטפו לעזה 251 בני אדם, ישראלים ואזרחים זרים, ובהם גופות של מי שכבר נרצחו או נהרגו. הוועדה הפרלמנטרית לחקר 7 באוקטובר מתעדת 43 מקרי מוות בקרב מי שנחטפו בחיים. נסיבות מותם היו שונות. בין מקרי הרצח המתועדים נכללים שישה חטופים שחמאס ירה בהם במנהרה ברפיח. עשרים החטופים החיים האחרונים שבו ב-13 באוקטובר 2025, לאחר 738 ימים בשבי.
“שואה חדשה”
איזו מדינה אמורה להפקיר את אזרחיה החטופים? חמאס יכול היה לשחרר אותם מיד ולהיכנע. במקום זאת, הוא החזיק בחטופים ישראלים כקלפי מיקוח, ובה בעת הכפיף את חייהם של פלסטינים למטרותיו הפוליטיות והצבאיות. הבחירות הללו של חמאס האריכו את העימות והביאו להרס עזה. כל תיאור של הסבל הפלסטיני שמוחק את העובדות האלה, מטשטש את האחריות של חמאס למתקפה ואת החלטתו להאריך את משבר החטופים.
הנהגת חמאס עצמה סיפקה שפה החושפת את תפיסתה. באוקטובר 2023, אסמאעיל הנייה תיאר את דמם של הנשים, הילדים והקשישים בעזה כנחוץ לעוררות הנחישות המהפכנית. הוא גם השתמש בביטוי “שואה חדשה”. הסבל הפלסטיני הפך הן למשאב במאבק והן לנשק של האשמה היסטורית.
“מרד גטו עזה”, הסרט שיוקרן השבוע בטורונטו, נשען על זיכרון ההתנגדות היהודית להשמדה הנאצית. בהקשר של 7 באוקטובר, הזיקה הזאת מבקשת להעניק למתקפת חמאס את המעמד המוסרי של מרד גטו ורשה, ובה בעת ללהק את ישראל לתפקיד הנאצים. זהו עיוות עמוק של ההיסטוריה. יהודי אירופה נרדפו משום שהיו יהודים. הם היו שכנים, עובדים, אנשי רוח וילדים, ולא מחבלים שהיוו איום צבאי שמתקפתו הציתה מלחמה.
השואה הייתה מפעל שיטתי להשמדת העם היהודי, שבו נרצחו שישה מיליון יהודים. אי אפשר לצמצם את תולדותיה למאגר דימויים הזמין לכל האשמה פוליטית. סבלם של אזרחים פלסטינים אינו מצדיק ניכוס של האסון היהודי כדי להעניק הילה של קדושה למי שטובחים ביהודים.
הגדרת העבודה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה מונה השוואות לנאצים כדוגמה אפשרית לאנטישמיות, בהתאם להקשר, ובה בעת מגינה על ביקורת מן הסוג המופנה כלפי מדינות אחרות. “מבחן שלושת ה-D” של נתן שרנסקי, הכולל דמוניזציה, סטנדרטים כפולים ודה-לגיטימציה, מסייע להסביר את ההיפוך. כאשר מותם של ישראלים מעורר חגיגות, בעוד מותם של פלסטינים מעורר זעזוע אוניברסלי, נזנח העיקרון של ערך שווה לכל חיי אדם.
שכתוב ההיסטוריה
חמאס רצח וחטף בני אדם. מי שמהללים את מתקפתו מבצעים חטיפה שנייה: של הזיכרון הציבורי ושל השפה המוסרית שבאמצעותה העולם שופט אותה. כאשר קולות משכילים במערב מעניקים לגיטימציה לרטוריקה הזאת, הם מסייעים להפוך את האנטישמיות למכובדת תחת דגל השחרור.
ניכוס זיכרון השואה משלים את ההיפוך: הסבל היהודי הופך לכתב אישום נגד יהודים, ואילו רוצחיהם מאמצים את שפת ההתנגדות. במקום שבו הרטוריקה הזאת שולטת, 7 באוקטובר חדל להיות יום שבו זוכרים את הנרצחים כבני אדם ומטילים אחריות על רוצחיהם. רק שלוש שנים אחרי הטבח, ההיסטוריה משוכתבת והקורבנות מוצגים מחדש כמבצעי הפשעים.