הפוליטיקה של הדה-לגיטימציה וההשמצה, ובייחוד הדמוניזציה של בנימין נתניהו מצד השמאל, הופכת את הקמתה של ממשלת תיקון ישראלית רחבה לתרחיש בלתי סביר.
ובכל זאת, זה בדיוק מה שישראל זקוקה לו כעת – שותפות בממשלה בין נתניהו לבין אחד מיריביו המרכזיים, למשל המפלגות בראשות רב־אלוף (מיל’) גדי איזנקוט ו/או נפתלי בנט – כדי שיוכלו להתמודד יחד עם האתגרים המרכזיים הניצבים בפני ישראל.
השאלה היא: מי יפקח את עיני השמאל והימין כאחד וינתק אותם מחלומותיהם הלוחמניים, הבדלניים והקיצוניים להקים ממשלה חד-צדדית, הנשענת על מפלגות חרדיות או ערביות? מי ישדל את “הליכוד” ואת “ישר” ו/או “ביחד” להצטרף לממשלת “אחדות”?
התשובה, כמובן, צריכה להיות נשיא המדינה. אבל אני תוהה אם הנשיא יצחק (בוז’י) הרצוג מסוגל לעמוד במשימה.
התערבות נחושה
הרצוג מגיע מן השמאל (מנהיג לשעבר של מפלגת “העבודה”), וכבר מופעל עליו לחץ מצד הבסיס הפוליטי שממנו בא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה ולאשר ממשלת איזנקוט צרה, המבוססת על ברית עם אסלאמיסטים אנטי-ישראלים או עם חרדים אנטי-ציוניים; ממשלה המדירה בהתרסה את נתניהו.
העדיפות העליונה של המחנה הזה היא להדיח את נתניהו בכל נסיבות ובכל מחיר, והוא מצפה מהרצוג לשתף פעולה. יתרה מזאת, המחנה הזה דורש ממנו להשתמש בבימת הנשיאות, כדי להעניק לגיטימציה לממשלה החובקת את מנסור עבאס ואת פרופ’ יוסף ג’בארין, או לחלופין את יעקב אשר ויצחק גולדקנופף.
ממשלה כזאת תכבול את ידי צה"ל במלחמתו באויבים הפלסטינים, תשים קץ לתקווה להשיב את הנגב מידי כנופיות המאפיה הבדואיות, ותסכל כל תוכנית לגיוס חרדים לצה"ל. אבל אז מה? בעיני השמאל הקיצוני, סילוקו של נתניהו הוא המטרה העליונה, ההופכת כל דבר וכל מעשה לכשר.
הרצוג צריך להדוף את הלחצים ואת הדרישות של השמאל הקיצוני, ולדחוק את המפלגות המרכזיות – שתי המפלגות או שלוש המפלגות הגדולות בכנסת – אל תוך קואליציה, לא נוחה ומסוכסכת ככל שתהיה.
לא די בכך שהרצוג יאמר כי “יעשה כל שביכולתו כדי למנוע תרחיש של בחירות חוזרות”. עליו לפעול באופן אקטיבי לקידום ממשלה ציונית רחבה. עליו להתערב בנחישות בתהליך הפוליטי, מעבר לתפקיד ההתייעצות הנשיאותי המקובל לאחר בחירות.
הרצוג צריך להכריז כי יטיל את מלאכת הרכבת הממשלה בראש ובראשונה רק על מנהיג מפלגה המתחייב מראש לפעול לאחדות כיעד הפעולה המרכזי שלו. לאחר מכן עליו לדחות כל ממשלה המוצעת לו שאינה רחבה דיה; כל ממשלה התלויה במפלגות ערביות או חרדיות מגזריות.
הרצוג יכול ואף צריך להרחיק לכת עוד יותר כדי לאפשר הקמתה של ממשלה רחבה, באמצעות כניסה לעובי הקורה בסוגיות העומדות בדרכה – מעתידו של נתניהו (רוטציה בתפקיד ראש הממשלה, לוח זמנים לפרישתו מהחיים הפוליטיים וחנינה) ועד ממשל תקין (הקמת ועדת חקירה ממלכתית לאסון 7 באוקטובר, הרפורמה המשפטית, מדיניות ההתיישבות וגיוס החרדים).
אל תגידו לי שזה אינו תפקידו של נשיא ישראל, ושאין לו סמכויות להתערבות כזאת. אכן, אין זה תפקידו הקלאסי של הנשיא, ומבחינה משפטית אין בידיו סמכויות כאלה. אבל זמנים ייחודיים מחייבים צעדי חירום ומנהיגות אמיצה. הרצוג יכול וצריך לחרוג מן המוסכמות ולנהוג ביד קשה; להשתמש במרפקים ובאגרופים, וביוקרת מוסד הנשיאות, כדי ללחוץ על נתניהו ואיזנקוט לעבוד יחד. להכות בהם עד שיסכימו לשתף פעולה. לסכל את דרכם ולהביך אותם, אם יהיה בכך צורך.
הרצוג צריך לעכב את התהליך עד שישיג את מבוקשו; את מה שאנחנו רוצים, את מה שרוב הישראלים רוצים, ואת מה שישראל זקוקה לו.
החמצה מפוארת
הבעיה היא שנשיא המדינה הרצוג הוא פשוט איש נחמד מדי. איש משכיל וג’נטלמן. הוא אוהב שכולם אוהבים אותו, ונוטה להביע עמדות שאינן שנויות במחלוקת. הוא נוטה לעמדות שהן עממיות – כגון הדאגה לחטופים, לנפגעי טרור ולנשים מוכות, וכן אמפתיה לעולים חדשים וליהודי התפוצות.
למען ההגינות, זה אכן היה גם תחום הסמכות והגישה המסורתיים והמוגבלים של נשיאי ישראל הקודמים, ויש מאחוריהם היגיון אצילי של “עמיות יהודית”.
אבל מדי פעם ניצבים נשיאי ישראל בפני רגע שבו נדרש מהם יותר. רגע שבו נקרית בפניהם הזדמנות ייחודית לחולל שינוי של ממש בחייה הפוליטיים של המדינה.
להרצוג כבר הייתה בעבר הזדמנות כזאת, והוא החמיץ אותה. זה היה במהלך הוויכוח הציבורי הסוער על הרפורמה המשפטית באביב 2023. ההוגים והפעילים שעמדו מאחורי תוכנית הרפורמה המשפטית השנויה במחלוקת, כמו גם אלה שהתנגדו לה באלימות, הביאו בפני הרצוג תוכנית פשרה, שאותה היה עליו לאמץ ולקדם.
תוכנית הפשרה הייתה מעשה נועז. היא הציבה על השולחן פשרות שהיו קשות להפליא לשני הצדדים. ודווקא משום כך הייתה זו יוזמה אמיצה ומלאת תקווה. היא הייתה עשויה לחסוך מישראל שישה חודשים של מלחמה פנימית מתמשכת, ואולי אף להציל את ישראל מחוסר המוכנות הצבאית המשתק שהוביל לטבח 7 באוקטובר.
לפיכך, הרצוג היה צריך לאמץ את פשרת הרפורמה המשפטית ולקדם אותה כיוזמה שלו. עליו היה לדחוף אותה בנחישות אל מול היצרים שיצאו מכלל שליטה ואל מול מסעות הנקם הפוליטיים שהשתוללו באותה עת.
אבל הוא לא עשה זאת. הרצוג לא היה מוכן לחרוג מתכתיביו הבלתי מתפשרים של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק, שהכריז מלחמת חורמה על סדר היום של ממשלת הליכוד בעניין הרפורמה המשפטית. להרצוג לא היה העוז להתייצב נגד השמאל הלוהט, שתופף בתופים, חסם כבישים בתל אביב והעלה באש בובות בדמותו של נתניהו בירושלים.
הרצוג דחה את הצעת הפשרה המשפטית. הוא קבר את הסיכוי הטוב ביותר לריפוי אומה שסועה ומפולגת קשות. הוא החמיץ הזדמנות מכרעת לחולל שינוי, ובעיניי זהו כתם שיישאר לחובתו לעד.
הזדמנות לתקן
כעת, בעקבות הבחירות שהסתיימו במבוי סתום, עומדת בפני הנשיא הרצוג האפשרות לעשות תשובה, לתקן את דרכו ולרפא את אשר נפגע. בידיו הזדמנות עצומה לאמץ ממשלת תיקון רחבה ולהתעקש על הקמתה.
האם להרצוג יש האומץ להתייצב מול כוחות ההתנגדות האנטי־נתניהו המשתוללים, ולהדוף את הלחצים הקוראים להשמדתו הפוליטית של נתניהו? האם ייפרד מבסיס הבית הטבעי שלו בשמאל ויתייצב מולו, ויוביל ללא לאות לעבר ממשלת אחדות הכוללת את נתניהו?
לנשיא המדינה הרצוג נותרו 20 חודשים מתוך כהונתו בת שבע השנים, וסביר להניח שלא יעמוד בפני אתגר גדול מזה. הוא יכול להפוך את הרגע הזה למורשת הנשיאותית המזוהה עמו יותר מכול! אבל אם לא יצליח להתרומם לגודל השעה, תוכלו לסמן את הרגע הזה כקץ לנשיאות חסרת משמעות.