בניגוד לתגובה הרווחת – שהייתה כמעט מקיר לקיר בקרב תומכי ישראל – אינני פסימי לגבי תוצאות בחירות האמצע מ-3 בנובמבר. כולנו כבר ידענו שהמפלגה הדמוקרטית הפכה לאנטי-ישראלית, ובמקרים רבים אף לאנטישמית. בסיס הבוחרים של המפלגה מונע כמעט מכל מועמד להציג עמדה פרו-ישראלית, לפחות באופן גלוי.
הסכנה האמיתית טמונה בכלל במה שעלול להתרחש במפלגה הרפובליקנית.
הסיכון של ואנס
מי שנחשב למועמד לנשיאות ב-2028, היה סגן הנשיא ג’יי די ואנס. הוא אמנם מאמץ חלק ניכר מתפיסת עולמו של טראמפ, אך בניגוד אליו, ואנס אימץ גם את העמדות האנטי-ישראליות של החוג הסובב את הפרשן הפוליטי טאקר קרלסון. זאת, בזמן שרובו המוחלט של המפלגה הרפובליקנית, כולל בסיס המצביעים שקובע את המועמדים בפריימריז, נותר פרו-ישראלי מובהק, ורובו אוונגליסטי.
עם פרסום תוצאות האמת ביום שלישי, ואנס הבין מיד כי סביר להניח שהוא זה שיספוג את מרב האשמה בתבוסת הרפובליקנים. הוא היה זה שדחף בנמרצות להפסקת אש מוקדמת עם איראן, ואף הוביל אישית את המשלחת האמריקאית לאסלאמאבאד לצד ג’ארד קושנר וסטיב ויטקוף. שם, ב-21 שעות של משא ומתן ישיר עם האיראנים, נסללה הדרך למזכר ההבנות – שהתברר כטעות אסטרטגית קולוסאלית. בהמשך, ואנס חרש את המדינה כדי לקדם מועמדים רפובליקנים בתיאום עם טראמפ – עוד כישלון חריף שיירשם על שמו.
סביר להניח שוואנס גם הגיע למסקנה שהוא יתמודד מול גל מועמדים רחב, בראשם מושל פלורידה המכהן, רון דה סנטיס, שהוא תומך נלהב של ישראל. דה סנטיס אמנם לא עמד לבחירה בשל הגבלת כהונה, אך ניתן לראות בו את אחד המנצחים הגדולים של הערב בצד הרפובליקני.
שכן, תחת הנהגתו, היתרון הרפובליקני במספר המצביעים הרשומים בפלורידה זינק לכ-1.5 מיליון (זאת לעומת 2021, אז עוד הובילו הדמוקרטים); שיעור התמיכה בו כמושל נע בסקרים בין 50% ל-59%, וחוצה את רף ה-80% בקרב רפובליקנים; ובנוסף, פלורידה שמרה על תפקיד המושל (עם ביירון דונלדס), ועל המושב שלה בסנאט (עם אשלי מודי, אותה מינה בעצמו).
ואנס ניסה לפתוח פער מוקדם מול שאר המתמודדים, ואף לקח סיכון כשהשמיע ביקורת מתונה על טראמפ. ואולם, הבעיה של סגן הנשיא היא שכל שאר המועמדים הרפובליקנים הפוטנציאליים הם בדיוק כמו דה סנטיס, כלומר פרו-ישראלים נחרצים: מזכיר המדינה מרקו רוביו, הסנאטור מטקסס טד קרוז, מושלת דרום קרוליינה לשעבר ניקי היילי, הסנאטור מארקנסו טום קוטון, ומושל וירג’יניה לשעבר גלן יונגקין. כרגע, קשה לדמיין אף רפובליקני אנטי-ישראלי שרץ לנשיאות – למעט, אולי, טאקר עצמו.
לכן, הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לישראל הוא הפסד של ואנס בפריימריז, ובעקבות התבוסה הרפובליקנית, הסיכויים לכך גדלו משמעותית.
פיסת החדשות הטובות הנוספת היא שבניגוד לטענותיו של ואנס, התבוסה נבעה כמעט כולה ממצב הכלכלה (ליתר דיוק, מזינוק המחירים של כמעט כל מוצר, מה שאמריקאים מכנים “יוקר המחיה”), ולא מתוך סלידה מישראל. מעטים מאוד מהבוחרים הצביעו נגד הרפובליקנים בשל תמיכתם בישראל או בגלל המלחמה בעזה. כפי שהסבירו פרשנים רבים, הבוחרים הצביעו נגד הרפובליקנים (בגלל המחירים), ולא בעד הדמוקרטים.
משמעות קטנה לישראל
מה ישתנה עבור ישראל בשנתיים הקרובות? ואיזה נזק עלולה לגרום לישראל שליטה דמוקרטית בשני בתי הקונגרס בשנתיים הקרובות?
התשובה היא שמעט מאוד. מדיניות החוץ של ארה"ב נשלטת כמעט לחלוטין בידי הרשות המבצעת, כלומר הנשיא והממשל. לקונגרס יש השפעה עקיפה ומועטת בלבד, באמצעות אישור או דחייה של הוצאות תקציביות, כולל תקציבי ביטחון וסיוע חוץ. אך גם בנקודה זו, השפעת הנשיא מכרעת, שכן הוא יכול להטיל וטו על כל חקיקה. לעקיפת וטו נדרש רוב של שני שלישים בקונגרס – תרחיש שאין לו כל סיכוי להתרחש, אלא אם עמדתו של טראמפ תהיה בלתי סבירה בעליל.
גם זכות הווטו באו"ם תלויה אך ורק בנשיא, ולא בקונגרס. כמו כן, הסיוע הצבאי לישראל נועד להתבטל ממילא, כפי שהכריז הנשיא טראמפ ביום הבחירות, לאור ההצלחה המרשימה של הכלכלה הישראלית – מצב שראש הממשלה בנימין נתניהו זיהה והכיר בו בפומבי לפני כל אדם אחר בעולם.
בקיצור, מעמדה של ישראל בוושינגטון בשנתיים הקרובות לא יושפע מניצחון הדמוקרטים. מה שיקרה בהמשך יהיה תלוי הרבה יותר במצב הפוליטי והכלכלי בתוך ארצות הברית מאשר בכל צעד שממשלת ישראל עשויה לנקוט.