אם נלך לפי הקונסטרוקציה המשפטית החדשנית והניסיונית שהגה שי ניצן, מי שהיה פרקליט המדינה – אותה קונסטרוקציה שעל בסיסה הוחלט להגיש נגד נתניהו את אישום השוחד המופרך – הרי שהמסקנה היא שייתכן שאתמול, במהלך עדותו בבית המשפט, הפליל את עצמו אביחי מנדלבליט בעבירת שוחד שהוא עצמו עבר.
כי הרי מה התברר אתמול, במהלך שבוע עדותו השני של מנדלבליט?
זמן קצר לפני החלטתו של מנדלבליט להגיש את כתב האישום, הכולל את עבירת השוחד, תואם, ואולי אפילו “בוים” במקצת, ריאיון בין מנדלבליט לדנה וייס, כתבת N12. חזרתי היום לצפות בכתבה המדוברת ששודרה בראשית 2019. הכתבה ששודרה הייתה מפרגנת מאוד. דנה וייס, בריאיון קשוב, רגיש ואמפתי להפליא, החמיאה למנדלבליט על המקצועיות הרבה ועל “המחויבות הפנימית לאמת ולראיות”. “סיקור אוהד” על סטרואידים.
ניכר שמנדלבליט מצידו העניק לווייס ולכתבי הערוץ תדרוכים מקיפים על התיק ועל המתרחש מאחורי הקלעים. והנה לכאורה יסודות העבירה – איש ציבור בכיר נמצא ביחסי קח-תן עם כתבי תקשורת. והרי על כך בדיוק התבססה עבירת השוחד שיוחסה לראש הממשלה!
מחדלים נחשפים
מכל כתרי ה"מקצועיות” וה"מחויבות לאמת” שנקשרו לראשו של מנדלבליט בכתבה הזאת לא נשאר, בשלב זה של העדות, דבר. להפך – ככל שנמשכת העדות, כך מתגלים ממדי חוסר המקצועיות, חוסר הבקיאות והרשלנות של מנדלבליט. “לא ידעתי”, “לא סיפרו לי”, “לא קראתי” ו"לא זוכר” הם ביטויים שחזרו שוב ושוב במהלך העדות, וחשפו תמונה מבהילה ממש של הליכי קבלת ההחלטות בתיק החשוב ביותר שהונח אי-פעם על שולחנו של יועץ משפטי לממשלה.
בשבוע שעבר נחשפו כבר מחדלי חקירה מסמרי שערות: חקירות שבוצעו ללא האישורים הנדרשים או תוך חריגה מגבולות הגזרה של האישורים שניתנו; האזנות אסורות למקורבי ראש הממשלה; תרגילי חקירה פסולים שנועדו לסחוט עדי מדינה, כדי שיפלילו את נתניהו; ומעל לכל טיוח של כל התקלות שנתגלו על ידי ראשי המערכת עצמם – פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה – כדי לא “לשבש” את המשך החקירה והגשת כתבי האישום נגד ראש הממשלה.
השבוע התגלה גם שמנדלבליט מעולם לא נתן אישור מפורש לחקירת ראש הממשלה באישום השוחד – בניגוד להצהרות נוגדות שניתנו להגנה ולבית המשפט. עוד התברר היקף מעורבותו הפסולה של איש תקשורת אחר – בן כספית – בחקירה.
היחסים הבעייתיים בין מנדלבליט לבין חלק מאמצעי התקשורת נמשכו גם השבוע באופן הסיקור – או למען הדיוק היעדר הסיקור – של עדותו המביכה. ערוצי תקשורת נאלמו לפתע דום, אחרי שהקדישו במשך שנים שעות ארוכות לדווח בנימה סנסציונית על הגשת כתב האישום ועל כל הדלפה מגמתית מחומרי החקירה. כל עדותו של מנדלבליט, על שלל הגילויים והחשיפות שלה, זכתה לדיווח לקוני של שניות בודדות. בלי פושים בהולים, בלי צילומים, בלי ציטוטים, בלי פרשנים, בלי דרמה.
עננת שיקולים פוליטיים
רובד מטריד נוסף שהחל להיחשף במהלך העדות ביום שלישי הוא החשד שבבסיס הגשת כתב האישום עמדו שיקולים זרים, פוליטיים במובהק. עו"ד עמית חדד זרק פצצה לחלל בית המשפט כששאל את מנדלבליט: האם, כאשר נודע לך שיהודית תירוש, התובעת בתיק, ביקשה להתמנות לשופטת, ניסית להניא אותה מכוונתה ושאלת אותה ‘את מעדיפה להיות תובעת בתיק שיציל את הדמוקרטיה או שופטת בדיקטטורה?’
יהודית תירוש קפצה מכיסאה כנשוכת נחש, והתנגדה לשאלה. המניעים להגשת כתב האישום, טענה בתוקף, אינם רלוונטיים לדיון. וכל זאת מבלי להכחיש את עצם אמירת הדברים!
השופטים יצאו להתייעצות ארוכה, בסיומה הבהירו שבעיניהם בירור המניעים והשיקולים שהובילו להגשת כתב האישום הוא בהחלט דיון רלוונטי, והחליטו לאפשר את השאלה בתנאי שחדד יבהיר את התשתית העובדתית שעליה היא מתבססת. חדד הציע להבהיר זאת בדלתיים סגורות ובמעמד צד אחד, והשאלה נותרה, לעת עתה, מרחפת בחלל בית המשפט. אך החשד הכבד מרחף כבר תקופה ארוכה לא רק באולם בית המשפט, אלא בציבוריות הישראלית כולה: האם הגשת כתב האישום הושפעה לא רק מעוצמת הראיות, כפי שלא חדל מנדלבליט להדגיש בראיון לווייס, אלא גם משיקולים פוליטיים?
“מנסים לפגוע במוסד היועץ המשפטי לממשלה”, קונן מנדלבליט בראיון לווייס. “מנסים לעשות לנו דה-לגיטימציה”. כיום, שבע שנים לאחר הראיון המדובר, שבע שנים לאחר הגשת כתב האישום, ושבוע לאחר שהחלה עדותו המביכה של מנדלבליט, ניתן כבר לקבוע: לא היה מי שפגע במוסד היועץ המשפטי לממשלה, ולא היה מי שפורר את אמון הציבור והלגיטימציה הציבורית שממנה נהנה מוסד זה, יותר מאביחי מנדלבליט עצמו.