בשנת 2014 פרסם שגריר ישראל באו"ם דאז, רון פרושאור, מאמר ב"ניו יורק טיימס” שבו כינה את קטאר “קלאב מד לטרוריסטים”. האמירה הזו המחישה שבחוגים הדיפלומטיים בישראל זיהו את הסיכונים הטמונים במדיניותה של קטאר.
למרות זאת, ישראל המשיכה להסתמך על קטאר במגוון זירות, ובראשן רצועת עזה. ההנהגה בבירה דוחה סייעה ביישום ההסדר המוכר של העברת מזוודות הכסף הקטארי לרצועה. גם במו"מ לשחרור החטופים ממנהרות חמאס, קטאר שיחקה תפקיד מרכזי.
נוצר פער בין ההכרה הדיפלומטית בסכנות שטמונות בקטאר לבין היעדרה של מדיניות ישראלית שמשקפת את ההכרה הזו. הפער נבע, בין היתר, מכך שהידע שהצטבר בחוגים הדיפלומטיים לא תורגם לשיח ציבורי ופוליטי רחב על האתגרים שמציבה דוחה ועל הצורך להתמודד עם מדיניותה באופן שיטתי.
האסימון מתחיל ליפול
מערכת הבחירות הנוכחית המחישה את השינוי שחל בשיח בישראל ביחס לקטאר ולסיכונים הנובעים מפעילותה. לדוגמה, נפתלי בנט הוביל במהלך הקמפיין שלו את הקריאה להגדיר את קטאר כמדינת אויב. גם גדי איזנקוט התייחס לקטאר באופן שלילי.
מקרב הקואליציה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ’ התייחסו למימון הקטארי בקמפוסים בארצות הברית ובמערב בתור גורם התורם לדה-לגיטימציה של ישראל. כמו כן, הם התייחסו לפעילותם של כלי התקשורת הקטאריים, ובראשם אל-ג’זירה ואל-ערבי, שהפיצו מסרים הפוגעים בתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית.
הכרה של ישראל בסיכונים הנובעים מפעילותה של קטאר היא צעד חשוב בהתמודדות מולה. עם זאת, הכרה זו מחייבת מעבר מהצהרות לצעדים ממשיים.
חישוב מסלול מחדש
בניסיון להגדיר מחדש את יחסיה המורכבים של ישראל עם קטאר, יש לבחון שני היבטים שפחות זוכים לדיון ציבורי.
ההיבט הראשון נוגע לתחום המודיעיני. דיווחים שהתפרסמו על רקע המלחמה עם איראן הצביעו על השתתפותן של ישראל וקטאר בפורומים משותפים, שבהם נדונו, בין היתר, סוגיות הנוגעות לשיתוף פעולה מודיעיני. אם אכן התקיימו שיתופי פעולה מסוג זה, הרי שהם ממחישים איך, לצד העוינות הגלויה בין המדינות, התקיימו גם ערוצי קשר שאפשרו החלפת מידע ומומחיות בתחומי המודיעין והביטחון.
כששיתוף הפעולה שכזה פוגש את האיום שישראל מייחסת לקטאר, בדגש על מאמציה לקידום דה-לגיטימציה של ישראל בזירה התקשורתית, נוצר מטבע הדברים מתח מסוים.
המשמעות היא שישראל חייבת לערוך בחינה מחודשת של סדרי העדיפויות שלה. על ההנהגה בישראל להכריע אם ובאילו תנאים יש מקום להמשיך בשיתוף פעולה מודיעיני עם קטאר, לנוכח מכלול האינטרסים והסיכונים הכרוכים בכך.
הכסף מדבר
ההיבט השני נוגע לזירה הפיננסית ולהשפעותיה האפשריות על הזירה הפנים-ישראלית. לאחרונה צצים דיווחים מדאיגים על מבצעי השפעה קטאריים בישראל, וכן תחקירים הנוגעים למימון קטארי של עמותת “קרן הגליל” הישראלית.
יש לבחון גם את הדיווחים על כספים קטאריים שהגיעו לג’ארד קושנר, חתנו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, והשקעותיו בחברות ישראליות. בחינת הסיכונים הנובעים מפעילותה של קטאר מחייבת להתייחס גם למקורות המימון האלה, להשלכותיהם האפשריות ולמשמעותם הגיאופוליטית – בפרט לנוכח קשריו של קושנר עם סביבתו הקרובה של טראמפ.
שני ההיבטים הללו – שיתוף הפעולה המודיעיני מחד, והפעילות הפיננסית והשלכותיה על הזירה הפנים-ישראלית מאידך – חיוניים לגיבוש מדיניות ישראלית סדורה ביחס לקטאר. בלעדיהם, הדיון הציבורי עלול להישאר בגדר הצהרות וסיסמאות פוליטיות המשתנות בהתאם לנסיבות.