בשעה עשר בערב נסגרו הקלפיות, המדגמים הופיעו על המסכים, ובשני המטות המרכזיים מצאו סיבה לחגוג. בליכוד הצביעו על העובדה שנתניהו עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, עם 24 עד 30 מנדטים במדגמים השונים. בסביבתו של גדי איזנקוט הצביעו על תמונה אחרת: בשלושת מדגמי הערוצים 11, 12 ו-13 גוש השינוי מוביל על גוש נתניהו.
שני הצדדים יכולים להסביר מדוע ניצחו, ושניהם גם מסוגלים להציג מספרים שיתמכו בטענתם. אלא שמאחורי נאומי הניצחון מסתתרת עובדה אחת, חשובה הרבה יותר: באף אחד מששת המדגמים אין לאחד הגושים רוב של 61 מנדטים. הציבור הצביע, הפוליטיקאים ניצחו, אבל ממשלה עדיין אין.
אם תוצאות האמת יהיו קרובות למדגמים המרכזיים, גדי איזנקוט עשוי להיות הראשון שיקבל מהנשיא את המנדט להרכבת הממשלה. זו תהיה הצלחה פוליטית גדולה, אך רחוקה מהשלמת המשימה. גם אם כל מפלגות גוש השינוי יתייצבו מאחוריו, לא יהיו לו מספיק חברי כנסת להקמת קואליציה שתישען רק עליהן. ההחלטה להטיל עליו את המנדט אינה אוטומטית ותלויה בהתייעצויות הנשיא ובהערכת סיכויי ההרכבה, אבל גם אם יקבל אותו, הוא יגלה שהדרך מבית הנשיא ללשכת ראש הממשלה ארוכה בהרבה מזו שבין שני הבניינים בירושלים.
אופק מורכב
איזנקוט עשוי לנסות לפעול בשני מסלולים במקביל. הראשון עובר בכנסת: גיבוש רוב של 70 חברי הכנסת המתנגדים לנתניהו, כדי להחליף את יושב ראש הכנסת מהליכוד וליטול את השליטה בסדר היום הפרלמנטרי. המסלול השני הוא ניסיון להשביע ממשלת מיעוט, באמצעות תמיכה או הימנעות של סיעות שאינן חברות בקואליציה. אלא שגם כאן מחכות לו ההתנגדויות של בנט וליברמן לממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. איזנקוט יכול למצוא את עצמו בראש הכוח הפרלמנטרי שמכתיב את סדר היום בכנסת, בזמן שנתניהו ממשיך לכהן כראש ממשלת מעבר. ניצחון פוליטי מסוים, אבל לא בהכרח ניצחון שלטוני.
ובצד השני, גם נתניהו רחוק מפתרון. הליכוד היא אולי המפלגה הגדולה בכנסת לפי המדגמים, אבל אפילו התוצאה המחמיאה ביותר לגוש הימין, 60 מנדטים במדגם ערוץ 14, אינה מספיקה להקמת ממשלה עצמאית. יתר המדגמים מעניקים לגוש מספר מנדטים נמוך יותר. נתניהו יידרש למצוא שותפים מחוץ למחנה שהתחייב ללכת איתו, או להמתין לכך שאיזנקוט ייכשל במשימתו. שני התרחישים מחייבים מהלכים פוליטיים מורכבים, ובעיקר נכונות של מפלגות וחברי כנסת לנהוג אחרת מכפי שהבטיחו לבוחריהם.
מי ירד מהעץ?
וכאן כדאי להיזכר במה שהתרחש היום מחוץ לאולפני הטלוויזיה. הישראלים יצאו להצביע בהמוניהם. הציבור הגיע לקלפיות כדי להשפיע על עתיד המדינה. אין פירוש הדבר שכולם בחרו באותה הדרך, אבל יש בכך מסר ברור לנבחרים: הבחירות אינן אמורות להיות רק השלב הראשון בדרך לעוד בחירות. עכשיו נדרשת מהם עבודה.
והעבודה הזאת תחייב פשרות. במשך חודשים התחרו הפוליטיקאים ביניהם בהצבת קווים אדומים. עם מי לא יֵשבו, באילו תנאים לא יסכימו לדון, ומה לעולם לא יהיו מוכנים לעשות. עכשיו, כשיתחילו המגעים הקואליציוניים, יתברר עד כמה חלק מההבטחות האלה קשות למימוש.
השאלה כבר אינה רק מי יוותר על הבטחת בחירות, אלא איך יסביר לבוחריו מדוע הוא עושה זאת. ייתכן שמצב ביטחוני חמור, משבר כלכלי או יוזמה מדינית של טראמפ יספקו את הסולם שיאפשר למנהיגים לרדת מהעצים שעליהם טיפסו. אירוע שיאפשר להם להסביר כי המציאות השתנתה, וכי האחריות הלאומית מחייבת הסכמות חדשות. וייתכן שלא יימצא סולם כזה, ואז מישהו יצטרך לבחור בין ירידה כואבת לבין התרסקות פוליטית.