בקונגרס האמריקני מנוסח בעצם הימים האלה חוק חסר תקדים. לראשונה, הוא יטיל סנקציות אישיות וארגוניות על בכירים בהתיישבות ביהודה ושומרון ועל חברות הקשורות להתיישבות.
איך אני יודע? בבניין רייבורן בגבעת הקפיטול, אחד האנשים המעורבים בחקיקה סיפר לי על כך לפני שבועיים.
מי שדוחף למהלך מאחורי הקלעים הוא מנכ"ל שדולת ג’יי סטריט, אילן גולדנברג. לא פחות מ-90 חברי קונגרס דמוקרטים הכניסה השדולה לקונגרס בבחירות האמצע. הם אגב לא הקיצוניים ביותר במפלגה, אלא “סתם פרוגרסיביים”.
ואולם התמיכה בחוק המדובר זוכה לתמיכה הרבה יותר רחבה מאשר נאמני ג’יי סטריט. הנה הדברים המפורשים שאומר מי שיהיה מנהיג הרוב בבית הנבחרים, האקים ג’פריס. הוא אגב אחד האוהדים הגדולים של ישראל במפלגה הדמוקרטית, שגם נבחר בקביעות לתפקיד במחוז יהודי אורתודוכסי בניו יורק. ג’פריס אישר בשבת שחוק כזה נמצא בצנרת:
“במסגרת 100 הימים הראשונים, לדעתי הצעד המכריע ביותר שאנו יכולים לנקוט ביחס למצב בגדה המערבית הוא קידום ‘החוק להגנה ומניעה מפני אלימות מתנחלים בגדה המערבית’. זהו ללא ספק מהלך שלדעתי יזכה לתמיכה רחבה בקרב הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים”.
גם אנשי טראמפ כועסים
כך שהחוק יעבור בנקל גם בבית הנבחרים וגם בסנאט, בקולות הדמוקרטים. החל מינואר 2027 יהיה להם רוב מוחץ בשני הבתים. חשוב יותר, אין כל ודאות שהנשיא טראמפ יטיל וטו.
הסיבה לכך היא שגם האוהדים הגדולים ביותר שלנו בממשל שלו, זועמים על האלימות היהודית ביו"ש, ובפרט על אזרחים פלסטינים-אמריקנים שנפגעים ממנה. גדול תומכי ההתנחלויות בארה"ב השגריר הנוכחי בירושלים מייק האקבי, מזכיר המדינה מרקו רוביו וסגן הנשיא ג’יי.די. ואנס - כולם דיברו קשות עם נתניהו בנושא הזה, כל אחד בתורו. גם את הממשל, ועוד יותר מכך את הדמוקרטים, תשובותיו של רה"מ לא סיפקו בעליל.
כך שאם לא יתחולל שינוי משמעותי בגישה הישראלית, חוק שכותרתו הבלתי נתפסת תהיה ‘סנקציות אמריקניות נגד ישראלים’, אינה שאלה של ‘האם’ וגם לא שאלה של ‘מתי’. הנעלם היחיד הוא כמה כואבת תהיה המכה.
יש מי שמזלזלים ומקטינים ממשמעותה של התפתחות כזו. ובכן, המחשות ראשוניות לסנקציות על מנהיגי ההתיישבות קיבלנו בשבוע שעבר. בנמל התעופה שארל דה גול בפריז, אולץ ראש המועצה האזורית שומרון, יוסי דגן, לסוב על עקביו ולחזור לארץ. דגן בנה בשני העשורים האחרונים רשת תמיכה בינלאומית חשובה מאוד להתיישבות, בכלל זה בארה"ב.
אך אם לא יקרה משהו בלתי צפוי, חוויה דומה צפויה לו בקרוב גם ב-JFK. וכך גם ליו"ר מועצת יש"ע, ישראל גנץ, שר האוצר בצלאל סמוטריץ’, ראשי ערים ומועצות ביו"ש, בעלים ומנכ"לים של חברות בנייה, ועוד ועוד.
בלי חלב ובלי ג’ימייל
מניעת הכניסה לארה"ב היא רק המתאבן. כואבת הרבה יותר תהיה המכה הכלכלית. כשארה"ב מטילה סנקציות על אדם או חברה, המשמעות היא שחשבון הבנק וכרטיסי האשראי שלהם ננעלים במקום. לאף גורם אסור לעמוד איתם בקשר כספי שעובר דרך המערכת הבנקאית. ברמה הפרטית זה אומר שאי אפשר לקנות חלב במכולת. במישור המקצועי המשמעות היא שכל הפעולות מוקפאות.
כלומר הבנקים ייאלצו לסגור מידית את קווי האשראי של חברות הבנייה הללו. תימנע מהן האפשרות לעמוד בקשר פיננסי עם גורמים מחוץ לישראל, ולמעשה גם בישראל גופא.
ראש מועצת הר חברון, אלירם אזולאי, סיפר בשבוע שעבר לערוץ הכנסת, מה כבר קרה אצלו במרחב רק בגלל סנקציות של בריטניה.
“קיבלנו טלפון משני בנקים שאמרו לנו שחלות עלינו סנקציות. הדבר הזה כבר משפיע. אנחנו חוששים שההמשך יהיה חברות ביטוח ומימון מהבנקים, למעשה כל הפעילות שאנחנו מבצעים בחברת הבנייה ובחברה לפיתוח הר חברון”.
לדבריו, נציגי הבנקים הסבירו לו ולאנשיו כי קיבלו הוראה, “לעצור את כל חשבונות סחר החוץ שלנו במטבע חוץ”. הוא הוסיף כי עודכן שלחברות אחרות, “כבר נחסמו חשבונות ג’ימייל ומיקרוסופט והענן שלהם ירד. כל החומר שהשתמשו בו בענן ירד. זה רק הולך ומתרחב”.
כלומר, עיצומים בריטיים בלבד פוגעים במרכיבי הפעילות הבסיסיים ביותר של הגופים המדוברים. כואבת פי מאה עוצמתם של מהלכים אמריקנים בסגנון זה. מי שלא מאמין מוזמן לשאול את מנהיגת תנועת “צו 9", רעות בן חיים, או את מנכ"ל ארגון רגבים, מאיר דויטש, כיצד ברגע אחד התהפכו חייהם – בעוול משווע – בעקבות הסנקציות שהטיל עליהם ממשל ביידן.
תנו להם כלים
מה שקרה אז בקטן הוא קדימון למה שיקרה כעת בגדול. שכן הפעם הזעם על ישראל הרבה יותר, ברמות גבוהות פי כמה. כך שהסכנה ברורה ומידית.
ובכל זאת, יש מה לעשות בחודש וחצי שנותר.
גם האקים ג’פריס, גם רבים אחרים בגבעת הקפיטול היו רוצים שישראל תעזור להם לעזור לעצמה. הדברים נאמרו לי במפורש על ידי שלושה גורמים דמוקרטים. הם מעורים היטב במתרחש ורוצים בשיפור הקשרים בין מפלגתם לישראל. לא כולם שם עבדול אל-סייד. למעשה, אל-סייד הוא קיצוני יחיד שהם דווקא היו רוצים להתרחק ממנו.
אבל כדי שיוכלו לעשות זאת מבחינה פוליטית פנים-דמוקרטית, אותם גורמים פרו-ישראליים, מתחננים שישראל תיתן להם כלים להילחם איתם. בראש ובראשונה, הם רוצים שננקוט פעולות חריפות נגד האלימות היהודית, או שנעצור את הבנייה ב-E1, או שנאט את ההתיישבות בחוות, או שננקוט מחוות כלפי הרשות הפלסטינית, או שנאפשר הכנסת עוד אספקה לעזה. כל המהלכים האלה בעייתיים, אך השאלה האם נזקם לא קטן יותר מאשר הכותרת ‘ארה"ב מטילה סנקציות על ישראל’. זו הדילמה
נעלבו מנתניהו
בצד הדמוקרטי בטוחים שנתניהו חבר לטראמפ, ומצפצף עליהם יחד עם נשיא ארה"ב. זה לא המצב לאשורו, ואולם כדי לתקן את הרושם השגוי נדרשת עבודה רבה מאוד מצידה של ישראל.
אם היא תיעשה, המכה האמריקנית תתרכך.
מאידך, אם ישראל תתמיד במה שנראה מהצד הדמוקרטי כצפצוף אחד גדול על כל השמאל האמריקני, הקלישאה הידועה תצא אל הפועל:
“כשאתה יורק על אמריקה היא נרטבת, כשאמריקה יורקת עליך אתה טובע”.
לתשומת לבו של מקבל ההחלטות בלשכת ראש הממשלה.