שנת 2026 נפתחה בציפיות גבוהות מצד מחנה הימין אירופי ( המכונה גם “המחנה הריבוני” “Sovereigntists”, המיוצג בין היתר בסיעת “Patriots for Europe”), שקיווה לרשום שרשרת ניצחונות במערכות בחירות.
ואולם, להוציא את סלובניה ובולגריה, בזו אחר זו, ובתמיכת האיחוד האירופי, מדינות רבות ביבשת נפלו לידי השמאל הקיצוני, בכלל זה מעוזים שמרנים ותיקים וחזקים כמו הונגריה של ויקטור אורבן.
הבחירות שהתקיימו השבוע בסרביה, עם הרוח הגבית מברזיל, צובעות את שנת 2026 כשנה אדומה. הן הופכות את מערכות הבחירות המתוכנות ל-2027, בעיקר בצרפת וספרד, לקריטיות עוד יותר.
המאבק העולמי בין המחנה השמרני-פטריוטי, לבין המחנה הפרוגרסיבי-ליברלי מגיע אל סף רתיחה. אירופה, במידה רבה, היא נייר הלקמוס של הפוליטיקה הכלל עולמית.
הקרע באיחוד האירופי וצמיחת הימין הריבוני
עד 2015 האיחוד האירופי התקיים יחסית על “מי מנוחות”. יחסי הכוחות בין המדינות הגדולות והעשירות במערב אירופה לבין המדינות המוחלשות והפוסט-קומוניסטיות במרכז ובמזרח, יצרו הסכם “סטטוס קוו” בלתי כתוב. במרכזו, הגדולות “קנו” את הצייתנות של המדינות הקטנות והמוחלשות.
אך מערכת יחסים זו נשברה בסתיו 2015, כאשר מיליוני מהגרים מהמזרח התיכון וצפון אפריקה צרו על גבולות אירופה. דרישה אחת הייתה להם: כרטיס לכיוון אחד, לאחת מבירות המערב. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה והמנהיגה החשובה באיחוד האירופי באותה עת, דרשה מהונגריה – שער הכניסה המרכזי ליבשת – לפתוח את גבולותיה למאות אלפי מהגרים. אך ראש ממשלת הונגריה דאז, ויקטור אורבן, עמד מנגד. לראשונה בתולדות האיחוד האירופי, הוא החליט להגיד “לא” להגמוניה השולטת ביבשת וליישם מדיניות הפוכה מזו שהוכתבה לו מבריסל.
האירוע ההוא יצר קרע אמיתי בתוך האיחוד האירופי. תחושת ההרמוניה, שאפיינה את האיחוד עד אז, נסדקה. בהמשך הצטרפו להונגריה מדינות כמו פולין, צ’כיה וסלובקיה. בהשראתו של אורבן אף נוסדה תנועת “הפטריוטים למען אירופה”. כך לראשונה קמה אופוזיציה אמיתית לגישה הגלובליסטית של בריסל ולמדיניות הרב-תרבותיות והגבולות הפתוחים שהנהיגה.
‘תנועת הפטריוטים’, שהורכבה בעיקר ממפלגות הימין הריבוני באירופה, שחלקן עדיין נחשבות למפלגות מוקצות ומוחרמות, הלכה וגדלה, והתפשטה בכל רחבי היבשת. 10 שנים לאחר משבר הגירה ההוא, שהוליד את תנועת האופוזיציה המדוברת, היה נדמה במקומות רבים באירופה כי בשלה העת של הימין הריבוני לבסס את שלטונו בסדרה רחבה של מערכות בחירות במדינות היבשת.
הביורוקרטים מבריסל משיבים מלחמה
אלא שהאיחוד האירופי הבין את גודל האיום, ועשה כל שביכולתו כדי למנוע זאת. לצד הצלחות נקודתיות של הימין הריבוני בסלובניה ובולגריה, 2026 מגיעה לרבעון האחרון שלה כשידם של הבירוקרטים מבריסל על העליונה.
בפורטוגל ניחתה אחת המכות הראשונות על המחנה הריבוני. בבחירות לנשיאות שנערכו בפברואר ניצח אנטוניו ז’וזה סגורו, מועמד המפלגה הסוציאליסטית, עם כ־67% מהקולות בסיבוב השני, גובר על אנדרה ונטורה, מנהיג מפלגת שגה הלאומית.
בדנמרק נותרו הסוציאל־דמוקרטים המפלגה הגדולה ביותר. גם לאחר שספגו הפסדים משמעותיים, והצליחו לשמר את השלטון.
גם בשוודיה זכו הסוציאל־דמוקרטים במספר המושבים הגדול ביותר בבחירות בספטמבר, אף שהימין השיג יחד רוב מושבים בפרלמנט. תוצאה זו ממחישה כיצד הפיצול הפוליטי בדרך להרכבת קואליציות, מקשה על המחנה הריבוני לתרגם את כוחו האלקטורלי לשלטון.
אולם המכה הסמלית הכבדה ביותר הגיעה מהונגריה. במשך 16 שנים שימשה ממשלתו של ויקטור אורבן סמל להתנגדות לניסיונות של בריסל להעמיק את שליטתה במדינות החברות. ניצחונו של פטר מד’יאר בבחירות בחודש אפריל, מסמן עבור בריסל הזדמנות לשנות את מערכת היחסים עם בודפשט ולצמצם את ההתנגדות למדיניותה. מד’יאר נתמך כמובן בידי בריסל.
עבור המחנה הריבוני, אובדן הונגריה הוא מכה אסטרטגית, שכן המדינה שימשה במשך שנים דוגמה לכך שניתן להתעמת עם מוסדות האיחוד ולשמור על עצמאות מדינית.
לבסוף בתחילת השבוע הגיעה תורה של סרביה. בבחירות שנערכו ב־25 באוקטובר רשמה רשימת הסטודנטים ניצחון על המחנה בהובלת אלכסנדר ווצ’יץ’, לפי הנתונים הראשוניים שפורסמו למחרת. ווצ’יץ’ ניסה לשמר את מרחב התמרון המדיני של סרביה בין האיחוד האירופי לרוסיה. תבוסתו מצטרפת למגמה המדאיגה מבחינת המחנה הריבוני. עם זאת, מוקדם עדיין לקבוע מה יהיה הכיוון המדיני של ההנהגה החדשה.
העיניים נשואות לבחירות ב-2027
כך, למעט הישגים נקודתיים בבחירות בסלובניה ובבולגריה, שנת 2026 מסתמנת כשנה שבה הממסד האירופי הצליח לבלום את התקוות לגל ניצחונות של הימין הריבוני. אלא שהמערכה רחוקה מסיום. ב־2027 יעמדו צרפת וספרד במרכז הבמה: בצרפת עשויות הבחירות לנשיאות להעמיד את המחנה הלאומי־ריבוני בפני ההזדמנות המשמעותית ביותר שלו להגיע לשלטון. בספרד יתנהל מאבק מכריע בין הימין לשמאל. תוצאות הבחירות בשתי המדינות עשויות להשפיע על מאזן הכוחות ביבשת כולה.
עבור המחנה הריבוני, המסקנה ברורה: שנת 2026 ביטאה נסיגה ביחס לציפיות. 2027 עשויה להיות שנת ההכרעה. השאלה היא האם המחנה יצליח להתאושש ולהפוך את ההתנגדות למדיניות בריסל לכוח שלטוני, או שהממסד האירופי ינצל את הישגיו האחרונים כדי לבסס מחדש את עליונותו באירופה.