הם יוצאים לעבודה, שולחים את הילדים למוסדות חינוך שמלמדים אנגלית ומתמטיקה ומשתמשים בסמארטפונים. לעיתים, הם גם מאמצים סגנון חיים שרחוק מאוד מהחרדיות הקלאסית.
במבט שטחי, חיצוני, נדמה היה שמשהו גדול מתרחש בחברה החרדית: דור חדש שמבקש לפתוח את הדלת אל החברה הישראלית, אך בלי לוותר על הזהות הדתית שלו. אלא שכשהגיע הרגע שבו ניסו לתרגם את המגמות הללו לפתקים בקלפיות, התברר שהדרך עוד רחוקה.
הציפייה הייתה שהציבור החרדי המודרני, זה שמבקש להשתלב אך אינו מזדהה בהכרח עם העסקונה החרדית הוותיקה, ימצא סוף סוף בית פוליטי משלו. כך, הקים מוטי לייטנר, חבר מועצה חרדי-מודרני מבית שמש, את מפלגת “הציבור החרדי”, שפונה בדיוק לקהל המדובר. אלא שבמוצאי יום הבחירות לכנסת ה-26, התברר שהמפלגה גרפה רק כ-10,600 קולות, מהם כ-6,000 מצביעים חרדים בלבד.
הנסיבות דווקא שיחקו לטובת המפלגה. היא נהנתה ממועמדים איכותיים, קמפיין בולט, משאבים כספיים ותסכול ממשי והיסטורי על רקע סוגיית הגיוס, מהמפלגות החרדיות הוותיקות. קשה לחשוב על תנאים נוחים יותר להקמת מפלגה חרדית חדשה. אם כן, מהו שורש הכישלון שהביא להתרסקות בקלפי?
“אני לא הייתי משתמש במילה התרסקות”, אומר פרופ’ קימי קפלן מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר אילן. “זו מפלגה שקמה בפעם הראשונה. אין לה היסטוריה של מספר מנדטים שאפשר להשוות אליו. ההתרסקות היא של מי שפיתח ציפיות סביבה”.
חינוך מגיל אפס
פרופ’ קפלן מצביע על שלושה מנגנונים מרכזיים המשפיעים על התנהגות החרדי כפרט: החינוך לציות המוחלט לסמכות הרבנית, הלחץ החברתי והקהילתי מהסביבה והמסרים הנוגעים לשכר ולעונש. לדבריו, כאשר הצבעה למפלגה מסוימת מוצגת כחובה דתית, ואי הציות לה כרוך ב"גיהינום” – כפי שאיימו רק במערכת הבחירות הנוכחית הרב דב לנדו ורבני ש"ס – נדרשת עוצמה רבה כדי לגרום לפרט לחרוג מהשורה.
בנוסף, ההחלטה להצביע למפלגה אחרת עלולה לגרור גם השלכות מעשיות, כמו פגיעה במעמדו של אדם בקהילה או ביחס אליו במוסדות החינוך. “צריך כוח מאוד מאוד חזק כדי שמישהו שחי בחברה כזאת יצא נגד כל זה. אנשים מפחדים. מספיק שיחשדו במשהו, ויתנקמו בהם במוסדות החינוך”.
כאשר מחברים את הגורמים הללו, בצירוף אי-תמיכה רבנית מובהקת במפלגה החדשה, מסביר פרופ’ קפלן, התוצאה אינה מפתיעה. “יש כאן ערימה של גורמים מאוד עוצמתיים. גם כשיש קול אחר, הם דוחפים אותו למטה. צריך משהו חזק שידחוף לכיוון הזה, והוא לא קיים. יש סנטימנט, אבל הוא לא מספיק חזק כדי להתמודד עם כל הדברים האלה”.
בין תקווה למציאות
אחת התובנות המרכזיות שמבקש פרופ’ קפלן להעלות נוגעת דווקא להערכת היקפו וכוחו של הציבור החרדי המודרני. במשך שנים הצביעו חוקרים על קיומו של ציבור משמעותי, שלפי הערכות מסוימות עשוי להגיע ל-20 עד 25 אחוזים מהחברה החרדית. זהו בדיוק הקהל שאליו ביקשה המפלגה החדשה לפנות.
אלא שתוצאות הבחירות מעלות שאלות לא פשוטות בנוגע להערכות הללו. אם אכן מדובר בציבור כה גדול, מדוע רק חלק קטן ממנו מתרגם את עמדותיו להצבעה פוליטית? “אני חושב שצריך לעשות חשבון נפש גם בשיח המחקרי ולהבין איפה הגבולות של התופעה הזאת”, אומר פרופ’ קפלן.
לאורך השנים, כך סבור פרופ’ קפלן, נבנתה סביב החרדים המודרניים תפיסה אופטימית מדי. תפיסה זו ראתה בהם גשר בין החברה החרדית לחברה הישראלית הכללית. לדבריו, נוצר פער בין הקול שנשמע בשיח הציבורי לבין המציאות בשטח. הוא מצביע על תופעת אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת ופעילים המזוהים עם הזרם החרדי המודרני, שהשתלבו בצמתים מרכזיים ומשפיעים וקולם נחשב לתיווך אמין של המתרחש בחברה החרדית.
אלא שכעת התברר שקיים פער עצום בין הרצוי למצוי בהקשר זה. “שומעים את הקול הזה כל הזמן, וכל הזמן קונים אותו. מתקבל הרושם שמה שהם מפמפמים, רוצים או חולמים, זה באמת האירוע. והתשובה היא שזה לא. יש פער בין התקווה לבין המציאות, ואת הפער הזה לא מתווכים”.
שאלת הנכונות להשתלב
פרופ’ קפלן מציע גם נקודת מבט רחבה יותר. לצורך העניין, מטבח 7 באוקטובר אפשר ללמוד על מידת נכונותה הכללית של החברה החרדית להשתתף במאמץ האזרחי והלאומי של מדינת ישראל. לשיטתו, אחת הנקודות שהשנים האחרונות, ובייחוד המלחמה, הציפו היא הפער בין תהליכי שינוי חברתיים לבין הנכונות להירתם לטובת החברה הכללית.
לדבריו אין מדובר רק בשאלת הגיוס לצה"ל. גם מי שמתנגד לגיוס או אינו יכול להתגייס יכול היה להתנדב בבתי חולים, בחקלאות, בסיוע לחיילים וביוזמות אחרות. אלא שהיקף ההירתמות בחברה החרדית היה נמוך משמעותית מזה שבחברה הישראלית הלא-חרדית.
“אני לא מזלזל בעבודת הקודש שנעשית בזק"א ובארגונים אחרים. השאלה שמעניינת אותי היא לא החריג או המיעוט, אלא איפה נמצאת המסה הגדולה של החברה. האם המסה הקריטית התנדבה בהיקפים משמעותיים? מכל האינדיקציות שיש לי, זה לא היה האירוע”, מסביר פרופ’ קפלן.
לדבריו, הדבר מעיד על בעיה שהגיעה לידי ביטוי גם בתוצאות הבחירות: חוסר הנכונות לצאת מאזור הנוחות ולשלם מחיר כלשהו כדי לקדם מטרה רחבה יותר. “על מה אני מוכן לצאת מדרכי, לצאת מאזור הנוחות שלי, ולסכן את מעמדי או את מקומי בקהילה שבה אני חי לטובת דברים מסוימים? זו השאלה. אני חושב שהרכיב הזה לא שוקלל מספיק במשוואות שלנו, גם בשיח המחקרי”.
שאלת הדור הבא
האם תהליכים חברתיים המתרחשים בחברה החרדית לאורך עשרות שנים עשויים להבשיל בסופו של דבר לשינוי משמעותי? כאן, פרופ’ קפלן נזהר. הוא מזכיר בהקשר הזה את הדיון המחקרי על השתלבותם של מהגרים במדינות אירופה. במשך שנים הייתה מקובלת ההנחה שהדור השלישי של המהגרים כבר יהיה משולב בחברה הקולטת, לאחר שהדור הראשון היגר והדור השני הסתגל למציאות החדשה.
אלא שבמדינות שונות התברר כי ההנחה הזאת אינה נכונה בהכרח. גם לאחר שלושה דורות, חלקים משמעותיים מאוכלוסיות המהגרים אינם משתלבים אזרחית כפי שציפו.
מבחינתו, מדובר בתזכורת לכך שתהליכים חברתיים אינם מתקדמים במסלול ליניארי. עצם קיומם של מפגשים בין קבוצות, השתלבות בשוק העבודה או שינויים באורחות החיים אינו מבטיח תוצאה מסוימת. “יש לנו הנחות לגבי תהליכים מסוימים שייצרו תנאים להתפתחות של תהליך אחר. אבל צריך להבין שזה לא בהכרח יקרה. זה לא בטוח שכך יהיה, ולך תדע מה יהיה ומה לא יהיה”, מסכם פרופ’ קפלן.
לא מספיק לצאת לעבוד
ההסבר לכישלון המפלגה החרדית החדשה, לשיטתו של ד"ר אהרון איתן מהמכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית, אינו מסתכם בלחצים חברתיים או בהשפעתה של המנהיגות הרבנית. הוא נעוץ בשאלה עמוקה יותר: האם החרדים המבקשים להשתלב בחברה הישראלית מציעים למעשה תפיסת עולם אחרת, או שהם רק מבקשים לאמץ אורח חיים שונה מבלי לערער על האידאולוגיה שעליה התחנכו?
איתן מבחין בין החרדיות הרווחת לבין מה שהוא מכנה “חרדיות גמישה”, המזוהה עם החרדים המודרניים. לדבריו, החרדיות הרווחת נשענת על שלושה עקרונות יסוד שהוא מכנה “תת"ד": תיבת נח – כלומר ההסתגרות מפני החברה הכללית; תורה בלבד – תפיסת חברת הלומדים, שלפיה האידאל הדתי הוא מי שמקדיש את כל זמנו ללימוד תורה; ודעת תורה – הסמכות הרבנית כמערכת המכריעה גם בשאלות ציבוריות ופוליטיות.
אלא שלדבריו, החרדים המודרניים לא הצליחו להעמיד מערכת ערכים חלופית שתוכל להתחרות בעקרונות הללו. “מה שמייחד את החרדיות המודרנית, שאין לה תפיסה דתית מובחנת ומגובשת ובוודאי לא משכנעת”, הוא אומר.
“גם לנו יש רבנים”
כך, הבעיה באה לידי ביטוי גם במערכת הבחירות. במקום להציג תפיסה דתית עצמאית, אנשי המפלגה ניסו להוכיח שגם הם חלק מהעולם הרבני החרדי, והדגישו שוב ושוב את הרבנים התומכים בהם. “כל הזמן אנשי המפלגה אמרו גם לנו יש רבנים, הרב שלנו זה הרב פלוני, הרב שלנו זה הרב זה, ואנחנו מתנהלים לפי דעת תורה”, הוא אומר.
ד"ר איתן מסביר כי מדובר בתופעה רחבה יותר: החרדים המודרניים מאמצים אורח חיים שונה, עובדים, לומדים באקדמיה, אך עדיין רואים באורח החיים החרדי הקלאסי את האידאל הדתי הנכון. “זו תפיסה שהיא מראש תפיסה של בדיעבד. ובדיעבד, לא ניתן לבסס מפלגה לכנסת שתסחף את הציבור. כי הם לא רוצים בדיעבד כשזה נוגע לזהות”.
במילים אחרות, אפשר לרצות להשתלב בשוק העבודה ובאקדמיה, אך כל עוד ההשתלבות נתפסת כפשרה מובהקת, ולא כדרך חיים דתית לכתחילה, קשה להפוך אותה לתנועה חברתית ופוליטית רחבה. מבחינת איתן, זו אחת הסיבות המרכזיות לכך שגם קבוצות המזוהות עם החרדיות המודרנית לא בהכרח מצביעות למפלגה שמבקשת לייצג אותן.
התיאולוגיה נשארת
איתן מפנה אצבע גם למדיניות הממשלתית. לדבריו, במשך שנים הושקעו משאבים עצומים בניסיון לקדם את שילובם של חרדים בהשכלה הגבוהה ובשוק העבודה, אולם התוצאות אינן תואמות את היקף ההשקעה.
איתן טוען כי המדינה מנסה לקדם שינוי באמצעות תמריצים כלכליים ומסלולי השתלבות, מבלי להתמודד עם התשתית הרעיונית שמעצבת את הבחירות של הציבור החרדי. “יש פה שיטת חינוך, יש פה תיאולוגיה מסוימת שמחנכים עליה מגיל קטן מאוד. ואם לא נראה שינוי בתיאולוגיה, לא נוכל לראות פריצת דרך”.
מבחינתו, שינוי אמיתי מחייב להפסיק להתייחס להשכלה ולתעסוקה כאל פתרונות טכניים בלבד, ולהציע לציבור החרדי תפיסה דתית אחרת, שתעניק לגיטימציה ערכית ורוחנית גם למי שאינו לומד תורה במשך כל היום.
לא רק לימוד תורה
כאן מציג איתן את אחד הרעיונות המרכזיים שלו: הצורך לשנות את ההגדרה של מצוינות דתית. לדבריו, התפיסה שלפיה האדם הראוי ביותר להערכה דתית הוא מי שיושב ולומד תורה מבוקר עד ערב היא תפיסה מסוימת בתוך היהדות, ולא האפשרות היחידה הקיימת במקורותיה.
“יש פה שאלה יותר עמוקה, מה היא מצוינות דתית? מהו מעשה דתי שראוי להערכה? זו שאלה תיאולוגית שכבר עסקו בה לאורך הדורות”. כך, ניתן ורצוי להבחין בין התפיסה החרדית המעמידה את לימוד התורה כמדד יחיד למעמדו הרוחני של האדם, לבין תפיסה שמכירה בכך שלכל אדם כישורים, תכונות ויכולות שונות, ושגם באמצעותם ניתן להגיע למצוינות – גם מבחינה דתית.
השינוי לא יקרה מעצמו
איתן מזהיר כי אין לצפות שהשינויים הדמוגרפיים, הכלכליים והחברתיים יובילו באופן אוטומטי להשתלבות החרדים בחברה הישראלית. לדבריו, ישראל נמצאת כבר שנים ארוכות בתהליך של ניסיון לקדם את שילוב הציבור החרדי, אך לא נרשמת פריצת דרך משמעותית.
לדעת ד"ר איתן, המפתח המרכזי לשינוי אינו נמצא בהקמת עוד תוכנית מלגות לסטודנטים, או בעוד מסלול הכשרה מקצועית, אלא בהתמודדות עם השאלות האידאולוגיות שמעצבות את החברה. “מי שרוצה להבין חברות דתיות צריך ללמוד את התיאולוגיה שלהם. צריך להבין לעומק את התפיסות הדתיות שלהם”.
ומה בכל זאת עשוי להביא לשינוי משמעותי? “זה יקרה רק אם תהיה אלטרנטיבה דתית שלמה לתיאולוגיה החרדית. רעיונות מכוננים מציאות. בדגש על רעיונות דתיים”, מסכם ד"ר איתן.