השורות הבאות נכתבו עוד לפני סיום יום הבחירות. אך הן מקבלות משנה תוקף עם היוודע תוצאות האמת. ישראל שוב ניצבת בפני מבוי פוליטי סתום. לא נתניהו ולא מחנה יריביו יוכלו להקים ממשלה קוהרנטית ויציבה, ובטח לא כזו שטובה ללא עוררין לישראל.
נתניהו, כדי לשרוד בשלטון, יצטרך להמשיך לפתח את האקס-טריטוריה החרדית, וגם אז לא בטוח שיקבל תמיכה של 61 ח"כים. איזנקוט, או כל דמות אחרת מטעם מה שמכונה “מחנה השינוי”, יצטרכו לשלם מחירים גבוהים עוד יותר למגזר הערבי, כדי להקים ממשלה. כך או כך, תהיה זו ממשלה צרה, שנויה במחלוקת, וכזו שתותקף קשות על ידי האופוזיציה.
במצב החד-צדדי הזה, ישראל נתונה מאז בחירות 2019 – למעט התקופה הקצרה של ממשלת הקורונה בהובלת נתניהו-גנץ. קשה לומר שהוא הביא את המדינה למיצוי הפוטנציאל שלה, בלשון המעטה.
אז מה עושים? המוצא היחיד מהפלונטר הוא ממשלת אחדות.
יש עבודה לעשות
אך זו ממש לא הסיבה היחידה שהמפלגות הציוניות והשפויות צריכות ללכת ביחד. שכן בפני הממשלה הבאה עומדת סדרת אתגרים דחופים, שכל אחד בפני עצמו הוא עולם ומלואו. על אחת כמה וכמה, כאשר הם באים בצרורות.
המשימות הראשונות הן כמובן ביטחוניות. ראשית, בין נתניהו ואיזנקוט יש הסכמה על ההכרח לחסל את חמאס. כמו כן, ברור שגם העניין האיראני טרם נגמר. כלומר, שתי מלחמות ממתינות בפתח. ובמלחמה כדאי לעשות אחדות לאומית. זה נכון פנימית ונכון חיצונית. כשהציבור בארץ והמנהיגים בחו"ל רואים ששני הצדדים הפוליטיים בישראל תומכים במהלך מסוים, הוא נתפס בעיניהם כלגיטימי יותר.
נוסף על אתגרי הביטחון החיצוניים, ישנן שלל בעיות ענק פנימיות. הראשונה היא המשבר החרדי – הן בנוגע לגיוס, הן בנוגע למצב הכלכלי והתעסוקתי, והן באשר לאכיפת החוק בקבוצת אוכלוסייה זו – ושם נדרש ניתוח כואב. רבים מהאזרחים החרדים עצמם מודעים להכרח בשינוי אך ברור שהוא לא יכול להיעשות כאשר המפלגות החרדיות הנוכחיות הן חלק מהממשלה. אף ממשלה אחראית לא יכולה להמשיך בהשתמטות וגם לא בהחזקת המגזר מכספי המדינה. כלומר, גם פה נדרשת ממשלה משותפת לימין ולשמאל כדי לטפל במשימה הלאומית הזו.
הלאה. ישראל חייבת לשקם את מעמדה המדיני, בפרט בארה"ב. ממשלת אחדות, שתבטא את הקונצנזוס הישראלי, היא אמצעי רב-חשיבות להשגת המטרה הזו. ממשלה כזו, גם תוכל לטפל כנדרש באלימות היהודית ביו"ש, שאוכלת כל חלקה טובה במה שנוגע לתדמיתנו בעולם.
יש עוד נושא פעוט שנקרא הרפורמה המשפטית. ממשלה צרה, מכל צד, תטפל בו באופן שירתיח את הצד השני. במילים אחרות, נדרשת פשרה לאומית – והדרך הטובה ביותר להשיג גם אותה היא כן ממשלה שבה שני הצדדים מיוצגים. כך תימנע הלהטת הרוחות שראינו בימי בנט-לפיד, וגם בשנות הממשלה היוצאת.
האתגר הבא הן האקס-טריטוריות הערבית והבדואית, על הפשע המשתולל בהן והנשק הבלתי חוקי שמציף אותן. הציבור הערבי הצביע בהמוניו אתמול (ג’) כדי להיגאל מהזוועות האלה, ואכן צריך לסייע לו. אך גם כאן נדרש מרכז ישראלי חזק, שיעמוד מול הכוחות החזקים שמאחורי ההפקרות הזו.
כל אלה הן משימות ענק מיוחדות, שמצטרפות לחובות הקבועות של ממשלה: לטפל בכלכלה, לשמור על קדמה טכנולוגית, לפתור את המשבר בחינוך וכו’.
ערבויות כנגד ויתורים
כשהמצב כה מאתגר, אחרי שנים רבות של מאבקים פוליטיים פנימיים, ולנוכח התוצאות שממילא מובילות לשם, לעם ישראל נדרשים בעת הזו ריפוי ושילוב כוחות. ואותם משיגים ביחד. כלומר בממשלה שאין בה קיצונים ויש בה רק ציוניים. זה אומר שיאיר גולן ואיתמר בן גביר עם הפה הפרובוקטיבי נשארים בחוץ. זה אומר שהמפלגות הערביות והחרדיות יישארו באופוזיציה.
אכן, צריך להתגבר על חוסר אמון עצום בין הצדדים. נתניהו, שהפר את הסכם החילופין עם גנץ ב-2020 צריך לספק ערבויות אישיות בלתי ניתנות להפרה שיעמוד בהסכמות עם האופוזיציה. איזנקוט, ו/או ליברמן ו/או בנט, צריכים מנגד לשבור הבטחות לטובת המדינה ולהצטרף לקואליציה. במצב הקיים פשוט אין ברירה אחרת.