על רקע התעוררות הלאומנות הערבית והשיח הפוליטי הסוער סביב זהותה של המדינה עם תום מערכת הבחירות הנוכחית, חשוב לחזור אל עובדות היסוד ההיסטוריות – אלו שמשום מה נוטים לשכוח.
2 בנובמבר מציין את יום השנה להצהרת בלפור משנת 1917, רגע מכונן בתולדות הדיפלומטיה המודרנית שבו הוכרה רשמית הזיקה ההיסטורית והמשפטית של העם היהודי לארצו. בעוד שהנרטיב הפלסטיני מנסה לקבע טענה שקרית כאילו הערבים הם ‘התושבים הילידים הרצופים’ של הארץ, הנתונים ההיסטוריים והדמוגרפיים מציגים מציאות הפוכה לחלוטין.
באותה עת, ההגדרה הגיאוגרפית של ארץ ישראל המנדטורית כללה את השטח כולו משני עברי נהר הירדן. עם זאת, במסגרת פשרה גיאופוליטית משמעותית, ניתקו הבריטים בסופו של דבר למעלה מ-75% משטח זה שממזרח לירדן כדי להקים מדינה ערבית – הממלכה ההאשמית של עבר הירדן (כיום ירדן) – וייעדו רק את החלק המערבי שנותר, בין הנהר לים התיכון, עבור הבית הלאומי היהודי.
דפוס ההגירה לשטח ארץ ישראל
למרות חלוקה מוקדמת זו ועיגונה הרשמי של המסגרת המשפטית ב"כתב המנדט על ארץ ישראל” של חבר הלאומים משנת 1922, נמשכות הטענות בדבר מעמדם של הערבים כתושבים ילידים רצופים בכל רחבי האזור. אף על פי כן, נתונים דמוגרפיים היסטוריים חושפים דפוס הגירה נזיל ומשתנה בהרבה, שהחל עוד בדיכוי הרומי של מרד בר כוכבא בשנת 135 לספירה, כאשר הקיסר אדריאנוס ביקש למחוק את הזיקה ליהודה על ידי שינוי שם הארץ ל"סוריה-פלשתינה”.
בעקבות הכיבוש הערבי-מוסלמי בשנת 636 לספירה, עברה השליטה באזור שוב ושוב בין שושלות מוסלמיות יריבות, הצלבנים, שבטים מקומיים שלחמו זה בזה והמונגולים, עד שהאימפריה העות’מאנית ביססה את שלטונה בשנת 1517.
עשרות שנים של סכסוכים חוזרים ונשנים, אסונות טבע, תנאי מחיה קשים ופשיטות של שבטים בדואים מהמדבר הותירו את האוכלוסייה הכללית דלילה ואת היישובים בלתי יציבים במשך מאות שנים. כתוצאה מכך, הטענה בדבר קיומה של התיישבות ערבית רציפה ובלתי פוסקת לפני סוף המאה ה-19 נעדרת ביסוס היסטורי.
עם תחילת ההתיישבות הציונית המודרנית והקמת פתח תקווה בשנת 1878, רוב שטח הארץ נותר דליל באוכלוסייה והורכב ברובו מביצות מוזנחות, שדות בור לא מעובדים ומחנות בדואים ארעיים. יתרה מזאת, שטחי אדמה נרחבים כלל לא היו בבעלות התושבים החקלאיים המקומיים, אלא בבעלות אליטות עות’מאניות ובעלי אחוזות שחיו בחו"ל.
מי הם ה"פלסטינים”?
המונח “פלסטיני” עצמו יועד מבחינה היסטורית דווקא לתיאור מוסדות ותושבים יהודים בשטח המנדט, בעוד שמנהיגי הערבים באותה תקופה דחו את הכינוי הזה מכל וכל. ראוי לציין כי אמנת היסוד של אש"ף משנת 1964 אף קבעה בסעיף 24 במפורש כי הארגון אינו תובע כל ריבונות טריטוריאלית על יהודה ושומרון או על רצועת עזה – שהיו אז בשליטת ירדן ומצרים – ומיקד את יעדיו אך ורק בשטחה של מדינת ישראל.
במקביל, בעוד שהעלייה היהודית הביאה עמה פיתוח כלכלי מואץ, תשתיות מתקדמות ורפואה מודרנית בין השנים 1870 ל-1947, גדלה האוכלוסייה הערבית באזור ב-270% – שיעור הגידול הגבוה בהרבה מהריבוי הטבעי במדינות השכנות, כגון מצרים. עדויות מרכזיות מאותה תקופה מאוששות כי גידול זה נבע בעיקרו מהגירת עבודה כלכלית מגוונת אל הארץ.
תאופיק ביי אל-חוראני, מושל חוראן הסורי, ציין בשנת 1934 כי למעלה מ-30,000 סורים נכנסו לארץ בתוך חודשים ספורים בלבד. גם ווינסטון צ’רצ’יל (1939) ונשיא ארצות הברית פרנקלין ד’ רוזוולט (1939) הדגישו שניהם בפומבי כי הגירת הערבים לארץ ישראל המנדטורית התרחשה בקצב יוצא דופן, שעלה אף על קצב העלייה היהודית באותה תקופה.
מפקד האוכלוסין הבריטי משנת 1931 הדגיש עוד יותר את הגיוון הדמוגרפי הזה, כאשר תיעד תושבים מוסלמים ששפות האם שלהם כוללות אפגנית, אלבנית, ערבית, בוסנית, צ’רקסית, כורדית, פרסית, סודנית וטורקית.
שמות משפחה ערביים מספקים הצצה ישירה לשושלת האזורית, ומציינים במפורש את השתייכותה השבטית של המשפחה, את מוצאה הגיאוגרפי (כמו “אל-מסרי” ממצרים או “אל-חוראני” מסוריה) או את משלח ידה המסורתי. הזהות השבטית והחמולתית היא שהיוותה היסטורית את ליבת הארגון החברתי, ולא תפיסות מערביות של לאומיות מדינתית. אפילו שמו המלא של יאסר ערפאת – יאסר יוסוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני – משקף תנועה אזורית זו: אף שנולד בקהיר, משפחת אביו ייחסה את שורשיה לשבט אל-קודווה הסורי, בעוד ששושלת אמו הייתה קשורה לחצי האי ערב ולעיראק.
השורשים הלאומיים של דגל אש"ף
מעבר לשמות המשפחה ולנתוני מפקדי האוכלוסין, הסמליות הלאומית מחדדת עוד יותר את השורשים האזוריים הללו. הצבעים הפאן-ערביים – שחור, לבן, ירוק ואדום – שאומצו עבור הדגל הלאומי הפלסטיני על ידי אש"ף (ארגון השחרור הפלסטיני) עם הקמתו בשנת 1964, עוצבו במקור בשנת 1916 במהלך המרד הערבי הגדול. כל צבע מייצג במפורש שושלת אימפריאלית היסטורית שמרכזה שכן הרחק מחוץ לארץ: הדגל השחור של ח’ליפות “א-ראשידון” והח’ליפות העבאסית (בגדד), הדגל הלבן של הח’ליפות האומאיית (דמשק), הדגל הירוק של הח’ליפות הפאטימית (קהיר) והמשולש האדום של השושלת ההאשמית באזור החג’אז (חצי האי ערב).
במקום לשקף שורשים ילידיים או מורשת מקומית ייחודית, סמלים אלה קושרים את התנועה האזורית ישירות להיסטוריה האימפריאלית הפאן-ערבית הרחבה יותר, שמרכזה בחצי האי ערב ובמזרח התיכון הרחב.
מקורותיהם של שמות משפחה ערביים נפוצים
להלן כמה ממקורותיהם של שמות משפחה ערביים נפוצים ברחבי האזור, החושפים את שורשיהם הגיאוגרפיים או השבטיים (על פי מחקרו של רותם נימקובסקי מפורום “קדם”):
- אבו-סוטה / אבו-סיטה – שבט טראבין, מצרים
- אל-אראג’ – מרוקו
- אל-באנה – מצרים
- אל-בגדאדי – בגדאד, עיראק
- אל-ג’זאיר – אלג’יריה
- אל-חאמיס – בחריין
- אל-חלבי – אזור חלב, צפון סוריה
- אל-חוראני – מחוז חוראן, דרום סוריה
- אל-ימאני – תימן
- אל-מסרי – מצרים
- אל-סוראני – צור-תיר, דרום לבנון
- אל-עביד (בדואים) – סודן
- אל-עזאד – תימן
- אל-עלאווי – מערב סוריה (רצועת החוף)
- אל-פארוקי – עיראק
- אל-קודווה – סוריה
- אל-קוראש / אל-קוראשי – ערב הסעודית
- אל-שישאני / צ’צ’ני – צ’צ’ניה
- אל-תכריתי – תכרית, עיראק
- אל-טרתיר – הכפר טרתיר, מצרים
- אל-טורקי – טורקיה
- בושנאק – בוסניה
- ברדוויל – אגם וכפר ברדוויל, מצרים
- זועבי – מערב עיראק
- זוביידי / זוביידה – עיראק
- זרקאווי – זרקא, ירדן
- חדאדין – תימן
- חג’אזי – אזור החג’אז (חוף הים האדום), ערב הסעודית
- חוסייני / חוסיין – ערב הסעודית (על שם חוסיין, האימאם הרביעי)
- חמאתי – סוריה
- חמדאן – תימן
- טראבולסי – טריפולי, לבנון
- טראבין – דרום-מזרח סיני (בדואים), מצרים
- לובנאני – לבנון
- מוגרבי – המגרב, מרוקו
- מוראד – תימן
- מטאר – הכפר מטאר, תימן
- מסראווה – מצרים
- נשאשיבי – סוריה
- סולטאן – טורקיה
- סמאחדנה (בדואים) – סודן (נתון במחלוקת)
- עבאס – בגדאד, עיראק
- עות’מאן / עות’מאני – טורקיה
- פיומי – אזור אל-פיום, מצרים
- צידאווי – צידון, לבנון
- שעלאן – בדואים, מצרים
- תמימי – ערב הסעודית
- תעאמרי – ערב הסעודית
תפזורת שבטית לפי מיקומים אזוריים
להלן המוקדים העיקריים והמשפחות/החמולות הבולטות הקשורות אליהם:
- אום אל-פחם – ג’ברין
- בית לחם – טוקאן, שקעה
- עזה – אל-מסרי, טראבין, אל-עביד
- חברון – תמימי, נטשה, ג’עברי, אבו סנינה, קוואסמה
- יריחו – עריקאת
- מזרח ירושלים – חג’אזי (אזור החג’אז לאורך חוף הים האדום, ערב הסעודית)
- טולכרם – אל-כרמי
- רמאללה – ברגותי, טוויל, עבאס
- שכם – אל-מסרי
הנתונים הדמוגרפיים, המקורות ההיסטוריים, שמות המשפחה והסמלים הלאומיים מצביעים כולם על מציאות אחת ברורה: הניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולהציג זהות פלסטינית ‘ילידית ורציפה’ אינו מחזיק מים מול העובדות. דווקא עכשיו, מול הנרטיב השקרי ומול המציאות הפוליטית המורכבת, חובה עלינו להכיר את העובדות כהווייתן – ולהחזיר את האמת ההיסטורית אל קדמת הבמה.